כה חביבה וכה נלעגת ומרחוק כל כך קטנה את שוב נשקפת לי מנגד אהבתי הראשונה

Так мила — и так смешна; издалёка — так мала. Опять глядишься мне навстречу, моя первая любовь.

עיי מפולת, דם ואפר שנים, שנים רובצות כתהום בין חלומות של בית הספר ובגרותי כבדת היום

Груды обвалов, кровь и пепел, годы, годы — бездной легли меж школьных грёз и зрелости моей, дневной, тяжёлой.

האם עיניי כלואות בצוהר התמוגגו בציפיה? האם לך, יפה-התואר הוספתי נוי בהזיה?

Заперты ль в узком окне мои очи, растаяли в ожидании? Тебе ли, стройной, дивной меры, я прибавлял красы в мечтании?

הלכבודך, הלכבודנו הדליקו כל הערמונים בימי תפרחת בגננו נרות זקופים ולבנים?

Во славу твою, во славу нам, в дни цветенья в нашем саду зажгли ли все каштаны там свечи — прямые и белы?

והאני היא המבוהלת מעוז של להט וצינה עת כי יורדים פתותי-השלג על נשיקתך האחרונה?

И я ли — та встревоженная, оплот и жара, и льда, когда снежинки опускаются на твой последний поцелуй?

איכה בגרנו בינתים! הגם אתה מאז תישא צריבת השלג על שפתיים דמעת הכפור הנמסה?

Как мы повзрослели между тем! И ты ли с тех пор носишь жжение снега на губах, слезу растаявшего инея?