כשבדידות אינה פחד נולדת שירה כשהיד אינה רועדת כשהגרון אינו מתכווץ למחשבה שירה כשעננים עבותים בחוץ בכחול הנורא ואתה שומע את הילדים גועים במשחקם כמו דרך מסכים, ים ואינך מתעוות אינך כורע אל שרשי רגליך לחזק ללפות כמו שתיל (שהרוח לא תפיל) אלא יושב וניבט בתוהו, בסרק - רק אז )

Когда одиночество — не страх, рождается поэзия. Когда рука не дрожит, когда горло не сжимается от самой мысли — поэзия. Когда облака густые снаружи, в страшной синеве, и ты слышишь детей, рыдающих, в их игре, как будто сквозь экраны, через море, и ты не корчишься, не припадаешь к корням своих ног, чтобы укрепиться, вцепиться, как саженец (чтобы ветер не повалил), а сидишь и глядишь в хаос, в пустошь — лишь тогда )