[פתיח] (מתישהו באמת הבנתי שהדיכאון הוא החבר הכי טוב שלי, שאי פעם היה לי, אבל אם עוצרים רגע ושואלים, רגע, בשביל מה לחיות, הוא המורה שלי, כל פעם שאני סוטה מהקשבה לעצמי, בשביל מה לחיות, הדרך של הלב שלי, הוא בא, כשהוא בא אני אומר בשביל מה אני חי, איזה מזל שבאת, אחרת הייתי לנצח נאבד, בשביל מה לחיות, זה לא נעים שהוא בא, מן הסתם, זה חייב להיות לא נעים, אחרת איך אני אקשיב, הוא חייב להעיר אותי עכשיו, אוקיי, אם הוא היה כזה, סליחה)

[Intro] (En algún momento realmente entendí que la depresión es mi mejor amigo, el mejor que he tenido, pero si uno se detiene un momento y pregunta: «¿Para qué vivir?», él es mi maestro. Cada vez que me desvío de escucharme a mí mismo, del camino de mi corazón, él viene. Cuando él viene digo: «¿Para qué vivo? Qué suerte que viniste; de lo contrario estaría perdido para siempre. ¿Para qué vivir?» No es agradable que venga, por supuesto; tiene que ser desagradable, si no, ¿cómo voy a escuchar? Tiene que despertarme ahora. Ok… si fuera así — perdón.)

[בית] רך מדי כמו צמר גפן מתוק אבל עדיין כשהוא מדבר אתה תשתוק יש קונספטים שקשה לתפוס אבא לא בבית, אמא היא הבוס מלכים בונים ארמונות מחול, מתפללים שלא יקרוס זרקו לאש זהב ויהלום שאפתנות יתר, לכל דבר יש זמן ומקום הכל התחיל מאחד עם חלום, הגענו עד הלום תכין את הסרט האדום, זה סיבוב הניצחון שובר לו את הראש עם לום היה חוצפן, אמר לי לא ואז ציפה שלא יקרה כלום, נכנס לדיכאון צבר חובות כמו כאבי גב כל הרחוב פרץ בצחוק כשהוא הסתכל עליו אמר לי איזה פעם, שאמאן, שמע, הגעתי לקצה אמרתי אין לך ברירה ולא אכפת לי מה אתה רוצה כל יום מנסה לקום מהמקום מה אתה עושה בשביל הסוף הטוב כסף זה רק רעיון טוב, לא יותר הביצוע בינוני, גם הוא כל הזמן חסר כמה יש, עדיין לא מספיק המוצר הסופי לא עונה על הציפיות, מה ציפית מטבעות וניירות, כל הכבוד, אין מה להגיד דבר עם מעשים, תחתוך וריד אם נמאס לך להסביר אל תקרין על אחרים כל אחד נולד עם איזה תסביך רק אתה תחליט אם הוא רציני כמו לא לשים ביצה בסביח כמו שאמא לא הכינה לבית ספר כריך הבטן מקרקרת, אח שלי, יש מצב לביס אני לא מקבל לא כתשובה, יהיה בינינו דיס תסגור את התריס, תביא את כל מה שיש לך בכיס (תביא את כל מה שיש לך, יא בן שרמוטה)

[Verso] Demasiado suave, como algodón de azúcar Pero aun así, cuando él hable, te vas a callar Hay conceptos que cuesta captar Papá no está en casa, mamá es la jefa Reyes construyen palacios de arena, rezando para que no se derrumben Arrojaron oro y diamante al fuego Ambición excesiva; todo tiene su tiempo y lugar Todo empezó con uno con un sueño; hasta aquí hemos llegado Prepara la cinta roja; es la vuelta de la victoria Le rompo la cabeza con una pata de cabra Fue un atrevido, me dijo que no Y luego esperaba que no pasara nada; cayó en depresión Acumuló deudas como dolores de espalda Toda la calle estalló en risa cuando él lo miró Una vez me dijo: «Chamán, escucha, llegué al límite» Le dije: no tienes elección y no me importa lo que quieras Cada día intenta levantarse del sitio ¿Qué haces por el buen final? El dinero es solo una buena idea, nada más La ejecución es mediocre; a ella también siempre le falta Por mucho que haya, todavía no es suficiente El producto final no cumple con las expectativas — ¿qué esperabas? Monedas y billetes, muy bien, nada que decir Habla con hechos: córtate una vena Si estás harto de explicar, no proyectes en los demás Cada uno nace con algún complejo Solo tú decidirás si es serio Como no poner huevo en un sabich Como que mamá no preparó un sándwich para la escuela El estómago ruge, hermano, ¿hay chance de un mordisco? No acepto el no por respuesta; habrá un dis entre nosotros Cierra la persiana, trae todo lo que tengas en el bolsillo (Trae todo lo que tienes, hijo de puta)

[סגיר] (בשביל מה אני חי, עכשיו לכל רגש, אני התחלתי ככה לגלות את זה, שלכל רגש יש שאלה משלו, בדיכאון למשל, השאלה זה בשביל מה לחיות, תמיד שואלים את זה, בלי תשובה, אבל זה לא כזה, רוב הזמן שנלחמים בדיכאון, בעצם, השאלה היא כזה בשביל מה לחיות בכלל)

[Cierre] (¿Para qué vivo? Ahora, para cada emoción — así empecé a descubrirlo — cada emoción tiene su propia pregunta. En la depresión, por ejemplo, la pregunta es «¿para qué vivir?». Siempre se la hace, sin respuesta. Pero no es exactamente así; la mayor parte del tiempo, cuando se lucha contra la depresión, en realidad la pregunta es algo como «¿para qué vivir en absoluto?».)