לא אדע איזו דלת מובילה לאן הקולות שלא קראו לי עניתי בשבילם התקווה הפכה למלח יום הדין מתוק העתיד על חורבתנו כעשב הירוק האם להיות זה שחי הרגע אולי לקרוא לזה טעות האם לשתות ממעין הנצח ולבגוד במציאות שומרי השקט רק הרעישו והם בכלל חרשים הטובים אי שם בנצח רק אז הם מנצחים המילים הפכו לאבן אבן שוב לחול מי יוכל לומר בשקט אני כבר לא יכול

Не знаю, какая дверь куда ведёт Голосам, что не звали меня, я ответил вместо них Надежда обратилась в соль День суда сладок Будущее — на наших развалинах Как зелёная трава Быть ли тем, кто живёт мгновением А может, назвать это ошибкой Пить ли из источника вечности и предать реальность Хранители тишины лишь шумели А они и вовсе глухи Праведные где-то там, в вечности Лишь тогда они побеждают Слова обратились в камень А камень — снова в песок Кто сможет сказать тихо Я уже больше не могу