כמה פעמים אמרתי כבר אקום
לפחות אשטוף את הפנים
אולי אפילו לא תאמינו, אלמלא קומקום
אולי אשאל בקול הי מה העיניינים?
בחלון יש סימנים שבא הסתיו
משהו בכל זאת זז ונע
בין אתמול ובין מחר
רובץ עכשיו עכשיו
עכשיו אף פעם אין לא סוף עונה
Cuántas veces ya dije que me levantaré,
al menos me lavaré la cara,
quizá ni lo creerías, de no ser por una tetera,
quizá pregunte en voz alta: hey, ¿qué tal?
En la ventana hay señales de que llegó el otoño,
algo, sin embargo, se mueve y se agita
entre ayer y mañana,
yaciendo ahora, ahora,
ahora nunca hay fin de temporada.
כן, אני צריך לקום, לצאת אל הרחוב
אולי לפגוש חבר ועוד חבר
אולי נחליט שככה אי אפשר יותר לסחוב
נקרא לעוד חבר ועוד חבר ועוד חבר
ולפעמים הטלפון עוד מצלצל
מישהו נזכר בי, זה נפלא
אך איני מרים כדי שלא להתנצל
הרמתי פעם, השפורפרת התנפלה
Sí, tengo que levantarme, salir a la calle,
quizá encontrar a un amigo y a otro amigo,
quizá decidamos que así ya no se puede seguir cargando,
llamaremos a otro amigo y a otro amigo y a otro amigo,
y a veces el teléfono aún suena,
alguien se acuerda de mí — es maravilloso,
pero no contesto para no disculparme,
una vez contesté, el auricular se me echó encima.
שוכב לי במיטה לא מכוסה
לא נכנס ולא יוצא
רק בוהה אל התקרה
בן אדם בלי הכרה
תמיד בסוף של השורה
עם הגב למטרה
Tumbado en mi cama, sin cubrir,
ni entro ni salgo,
solo mirando fijamente al techo,
una persona sin conciencia,
siempre al final de la línea,
con la espalda a la meta.
הקולות מתרחקים מהחלון
מיצבים כמו נד רוחש לראות
האזחל אם לא מסף החידלון
ואין כבר זמן יותר לשאלות
Las voces se alejan de la ventana,
se forman como una bruma inquieta para ver,
se desvanecen, si no desde el umbral del olvido,
y ya no hay tiempo para preguntas.
