אני נושא עימי את צער השתיקה את נוף האלם ששרפנו אז מפחד הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה" הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד"

Llevo conmigo la tristeza del silencio el paisaje del mutismo que entonces quemamos por miedo ¿No me dijiste: «la ciudad está tan vacía»? ¿No me dijiste: «callemos un poco juntos»?

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם בחלוני נסתם חזון המרחבים רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב אל כל אשנב מוצת באור הערבים

En mi ventana ya se han marchitado las rosas del consuelo en mi ventana se ha cerrado la visión de los espacios abiertos sólo las calles aún sonríen a todo lo ancho hacia cada ventana encendida por la luz de las tardes

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו אל ספסלי האהובים בגן העיר אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר

Ven, salgamos de nuevo a las calles que anduvimos a los bancos queridos del jardín de la ciudad quizá aún encontremos rostros que olvidamos quizá volvamos a oír aquella misma canción

בחלומות ההם על הספסל הקר בחלומות ההם נרדים את עברנו עד שיום אחד גבוה ומוכר יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

En aquellos sueños, en el banco frío en aquellos sueños adormeceremos nuestro pasado hasta que un día, alto y familiar vuelva a caer en besos sobre nuestros cuellos