נשיר לכם ניגון ישן ניגון ישן על מעיין על מעיין שובב מימיו היו צלולים צלולים גליו היו כחולים כחולים מעל לחול זהב

Мы споём вам старую мелодию, старую мелодию о роднике, об озорном роднике. Его воды были кристально-кристально прозрачны, его волны были синие-синие, над золотым песком.

היה נוצץ באביבים היה נושק אבי אבים חוצה שדות דגן היה מרווה נודד עייף ולאילן המתכופף את חיותו נתן

Он сверкал веснами, целовал весны, пересекал поля зерна, поил уставшего странника, а склонённому дереву дарил свою жизненную силу.

אבל בעומק נשמתו המה המה וערגתו שפך לסהר וחמה - ישאף לנעלם ולחלום יכמה ולא ידע אל מה (אל מה)

Но в глубине его души шумело, шумело, и он изливал свою тоску луне и солнцу — он стремился к неведомому и тужил по мечте, и не знал к чему (к чему).

אך יום אחד רוטט מאוד ביקש מאל הנהרות: עשני נא גדול רוצה אני אשד להיות רוצה אני לזרום, לגאות בפרא המחול

Но однажды, сильно дрожа, он попросил у бога рек: сделай меня великим, хочу быть стремниной, хочу течь, вздыматься, в дикой пляске.

שואף אני הרחק לנדוד בעוז לניע טחנות לשאת גשרי זהב שואף אני להיות עמוק עד חקר אין ועד בלי חוק עם אניות על גב

Стремлюсь далеко странствовать, могуче приводить в движение мельницы, нести мосты из золота, стремлюсь быть глубоким — до неизмеримой глубины и без границ, с кораблями на спине.

וכך בעומק נשמתו המה המה וערגתו שפך לסהר וחמה - ישאף לנעלם ולחלום יכמה ולא ידע אל מה (אל מה)

И так у глибині його душі шуміло, шуміло, і він виливав свою тугу місяцю й сонцю — він прагнув невідомого і тужив за мрією, і не знав до чого (до чого).

שמע האל למעיין וכל מבוקשו נתן ויוליכו לים הים בקצף הלבן בלע את שיר המעין וגורלו נחתם

Бог услышал родник и исполнил всю его просьбу, и повёл его к морю; море, в белой пене, поглотило песню родника, и его судьба была запечатана.

הים גדול. מבוע קט מתקו נמלח, שירו אבד לא עוד ירווה נודד ורק דייג אחד קטן שמע את בכי המעין אשר ביקש לצאת

Море велико. Родничок мал. Его сладость стала солёной, его песня исчезла. Больше он не утолит жажду странника, и только один маленький рыбак услышал плач родника, который просил выйти.

ושוב מעומק נשמתו המה המה וערגתו שפך לסהר וחמה - ישאף לנעלם ולחלום יכמה ולא ידע אל מה (אל מה)

И снова в глубине его души шумело, шумело, и он изливал свою тоску луне и солнцу — он стремился к неведомому и тужил по мечте, и не знал к чему (к чему).