יודעת אני אימרי נוי למכביר מליצות בלי סוף ההולכות הלוך וטפוף מבטן יהיר

Знаю я множество изящных речений, витиеватых слов — без конца, что шествуют чинно, жеманно ступая, из чрева надменности рождённые.

אך ליבי ניב התמים כתינוק ועניו כעפר ידעתי מילים אין מספר - על כן אשתוק

Но речь моего сердца — невинна, как младенец, и смиренна, как прах. Я знал слов — без числа, — и потому умолкну.

התקלוט אוזנך אף מתוך שתיקה את ניבי השח? התינצרהו כרע, כאח כאם בחיקה?

Уловит ли ухо твоё, даже из молчания, мой шёпот слов? Сбережёшь ли его — как друга, как брата, как мать — у своей груди?