לאורך הפרוור המט לנפול, חורבות
רוכסות את תריסיהן, מסתור לתאוות
ושמש אכזרי קופח אור אלים
על עיר כעל שדות, גגות כשיבולים
אני, אשר נשקי הוא סיף הפכפך
אריח חרוזים בכל פינה בכרך
אמעד על המילים כעל אבני דרכים
לא פעם אגלה שירי חלום שכוחים
אויב הירקון, האב המפרנס
מותני שדות בשיר ובורדים שינס;
כהבל דאגות הלב בו מתנדפות
מוחות וכוורות גודש דבש תועפות;
בבעלי מומים קורם בשר עלומים, -
עושם כעלמות - עולצים, עולי ימים
ולקציר מורה לספוח, לשגשג
בלב אלמוות זה, שלפריחה עורג!
עת הוא, כמשורר, יורד אל הערים
נאצלים בו הנקלים שבדברים
כמלך הוא פוקד, בלי רעש ומשרתים
טירות פאר כמו גם בתי חולים פשוטים
A lo largo del suburbio a punto de caer, ruinas
cierran sus postigos, escondite de deseos,
y un sol cruel abrasa con luz violenta
sobre la ciudad como sobre campos, techos como espigas.
Yo, cuyo arma es una espada voluble,
embaldosaré con rimas cada rincón de la ciudad,
tropezaré con las palabras como con adoquines,
no pocas veces descubriré mis cantos como sueños olvidados.
Enemigo del Yarkón, el padre proveedor,
ciñe los lomos de los campos con canto y con rosas;
como vapor, en él se desvanecen las penas del corazón,
cerebros y colmenas rebosan miel copiosa;
en los lisiados brota carne juvenil, —
su riqueza como doncellas— exultan, en el florecer de los días,
y a la siega ordena absorber, prosperar
en este corazón inmortal que anhela florecer.
Cuando él, como poeta, desciende a las ciudades,
se ennoblecen en él las cosas más viles,
como un rey visita, sin ruido ni sirvientes,
tanto castillos suntuosos como hospitales sencillos.
