[בית ראשון] גשם כבר יורד וזה חורף תל אביב חסומה וגם חיפה שב ילד שב, אני אומר לך שב ושנינו נוסעים בדרכי עפר מביט מבעד לזגוגית יש לנו ארץ למה עוד אחת בחוץ שקיעה של יום שני וערבים מתפללים כי איזה חג חבר למין מסע כזה בחורף מסתכל בי רגליו קצרות אבל ראשו חכם שנינו במנוסה, הכל פה זז, אומר לי אתה גם אבא, אתה גם בן אדם מביט מבעד לזגוגית עיניים יש לו רגישות, כן כן מוזר איך האויב הזר נראה לא אנושי וגם פוחד

[Verso 1] Ya cae la lluvia y es invierno. Tel Aviv está bloqueada, y también Haifa. Siéntate, niño, siéntate, te digo — siéntate. Y los dos vamos por caminos de tierra. Miro a través del cristal. Tenemos un país, ¿para qué otro más? Afuera, un atardecer de lunes. Y los árabes rezan porque es alguna fiesta. Un compañero para un viaje así en invierno me mira. Sus piernas son cortas pero su cabeza es sabia. Los dos estamos a la fuga, aquí todo se mueve, me dice: Eres padre, también eres un ser humano. Miro a través del cristal. Sus ojos son sensibles, sí, sí. Es extraño cómo el enemigo extranjero parece inhumano y también asustado.

[פזמון] יש לי אישה, זאת אמא שלך ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים לא נגיע לארץ חדשה לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה

[Estribillo] Tengo esposa, es tu madre. Conduzcamos, conduzcamos, quizá lleguemos para mañana. Si no desaceleramos, no miramos, no prestamos atención a los detalles, no llegaremos a una tierra nueva. No llegaremos, llegaremos, llegaremos a una tierra nueva.

[בית שני] שתי כבשים עולות על אם הדרך לא נדרוס אותן, אנחנו לא דורסים שב ילד, שב אני אומר לך שב חלב בשפע זה לא אומר ניסים שולף מצלמה של כיס חושב שגן העדן מדוייק מכחיש שקר לו ומצלם כדי שנזכור מה שהיה קראתי בעיתון על אחת בת מאה שכל חייה עשתה מעשים טובים שב ילד, שב אני אומר לך שב לא כל האנשים נולדו רעים מזמן, היא מתה די מזמן אביך הוא ימות גם יום אחד לא, גן העדן לא קיים אולי קיימת ארץ חדשה

[Verso 2] Dos ovejas salen a la carretera principal. No las atropellaremos; no atropellamos. Siéntate, niño, siéntate, te digo — siéntate. La abundancia de leche no significa milagros. Saca una cámara de bolsillo. Piensa que el paraíso es preciso. Niega que tenga frío, y fotografía para que recordemos lo que fue. Leí en el periódico sobre una mujer de cien años que hizo buenas acciones toda su vida. Siéntate, niño, siéntate, te digo — siéntate. No todas las personas nacieron malas. Hace tiempo — ella murió hace ya bastante tiempo. Tu padre también morirá algún día. No, el paraíso no existe. Quizá exista una tierra nueva.

[פזמון]

[Estribillo]

[בית שלישי] גשם כבר יורד וזה חורף פעם זה הכל היה ורוד שב ילד, שב למה להתרפק משהו חורק בזיכרון מביט מבעד לשלטים עיניים יש כדי להסתכל תגיד שואל אותי האם האם יתנו לנו בכלל להיכנס חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי אבי ישן, זקן ומסתגר איתו הלכתי דרך העיניים שכבר אין לי עכשיו ילדי שלי איתי הולך מביט מבעד לזגוגית יש לנו ארץ - למה עוד אחת? בחוץ שקיעה של יום שני בפנים אני והוא כמו איש אחד

[Verso 3] Ya cae la lluvia y es invierno. Hubo un tiempo en que todo era color de rosa. Siéntate, niño, siéntate, ¿para qué aferrarse a la nostalgia? Algo chirría en la memoria. Miro a través de los letreros. Los ojos están para mirar. “Dime”, me pregunta, “si siquiera nos dejarán entrar”. Compañeros para un viaje así en invierno ya me faltan. Mi padre duerme, viejo y retraído. Con él caminé por los ojos que ya no tengo. Ahora mi hijo camina conmigo. Miro a través del cristal. Tenemos un país — ¿para qué otro? Afuera, un atardecer de lunes. Por dentro, él y yo somos como una sola persona.

[פזמון]

[Estribillo]