[בית א׳]
כבר לילות אני מתכרבל בשתיקתי, מחכה באפלה
שמישהו יעז לגלול מעליי את האבן הכבדה
לא אכיש, לא אשיל את עורי, לא אבוא בזחילה
הבדידות הארוכה בחול טבעה בי את כבודה
[Estrofa I]
Llevo noches enroscándome en mi silencio, espero en la oscuridad,
a que alguien se atreva a rodar de encima de mí la piedra pesada.
No morderé, no mudaré de piel, no vendré arrastrándome.
La larga soledad en la arena ha impreso en mí su sello.
[בית ב׳]
כבר לילות אני מתכרבל בשתיקתי, פועם באפלה
ושוב צעדים מתרחקים, ועוד האבן הכבדה
חנקתי כבר, התפתלתי סביב עצמי, חפרתי מחילה
לא היה לי מלבדי, הפכתי לפלדה
[Estrofa II]
Llevo noches enroscándome en mi silencio, palpitando en la oscuridad,
y de nuevo los pasos se alejan, y la piedra pesada sigue ahí.
Ya me ahogué, me retorcí sobre mí mismo, cavé una madriguera.
No tenía a nadie salvo a mí mismo; me volví de acero.
