כשבדידות אינה פחד
נולדת שירה
כשהיד אינה רועדת
כשהגרון אינו מתכווץ
למחשבה
שירה
כשעננים עבותים
בחוץ בכחול הנורא
ואתה שומע את הילדים
גועים
במשחקם
כמו דרך מסכים, ים
ואינך מתעוות
אינך כורע אל שרשי רגליך
לחזק
ללפות
כמו שתיל
(שהרוח לא תפיל)
אלא יושב וניבט
בתוהו, בסרק -
רק
אז
)
Cuando la soledad no es miedo,
nace la poesía.
Cuando la mano no tiembla,
cuando la garganta no se encoge
ante el pensamiento —
poesía.
Cuando nubes espesas
afuera, en el azul terrible,
y oyes a los niños
sollozando,
en su juego,
como a través de pantallas, un mar,
y no te retuerces,
no te agachas hasta las raíces de tus pies
para afirmarte,
aferrarte,
como un retoño
(para que el viento no lo derribe),
sino que te sientas y contemplas
el vacío, el yermo —
solo
entonces
)
