לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה ולתכנן את העתיד שלנו לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום ?עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו זה שערות מפלסטיק או זה אמיתי תקשיבי די ג'יי זה לא שם פרטי למרות שחצי תל אביב תסתובב כשתצעקי

A veces parece que todo lo que hago es sentarme en cafeterías y planear nuestro futuro. A veces parece que todo lo que quiero es esperar a que pase algo, a que alguien nos mueva. Es toda una generación de gente a la que casi nada le importa. ¿Con quién dormir, cuándo levantarse y dónde está nuestra identidad? ¿Es pelo de plástico o es de verdad? Escucha, “DJ” no es un nombre de pila, aunque media Tel Aviv se dé la vuelta cuando grites.

לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה ולדבר על החיים שלנו תכניות שלום וטוק שואו וחצי מנחה איך כסף זה דבר יפה כשהוא הולך איתנו אז שמישהו יוציא לו את הבטריה מהגב הוא רוצה הכל והוא חייב עכשיו להשתנות, הוא לא יתן לזה לקרות לא יתן לזה להיות כי שנתיים של טיפול כבר לא עוזרות

A veces parece que todo lo que hago es sentarme en cafeterías y hablar de nuestra vida. Planes de paz, programas de entrevistas y medio presentador, cómo el dinero es algo bonito cuando está con nosotros. Que alguien le quite la batería de la espalda. Lo quiere todo y lo necesita ya. Cambiar, no va a dejar que eso pase, no va a dejar que sea, porque dos años de terapia ya no ayudan.

לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה ולשחק את התפקיד שלנו בחור רגיש שלא לוקח אחריות על מה שהוא עושה איך אושר זה דבר יפה שיחלקו גם לנו זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום ?עם מי לישון עם מי לקום ואיפה הילדות שלנו בתוך מחשב, בתוך אתר של כמה מופרעים שכבר איבדו את הרצון שיהיו להם פנים

A veces parece que todo lo que hago es sentarme en cafeterías y jugar nuestro papel. Un chico sensible que no asume responsabilidad por lo que hace, cómo la felicidad es algo bonito que también compartirán con nosotros. Es toda una generación de gente a la que casi nada le importa. ¿Con quién dormir, con quién levantarse y dónde está nuestra infancia? Dentro de un ordenador, en una web de unos cuantos locos que ya han perdido el deseo de mostrar sus caras.