הולך אדם הולך והוא כנר דועך
ואין שואל ואין יודע למה זה ואיך
עצב בעיניו ועצובים שיריו
קרב יומו זאת יודע והוא סופר ימיו
קורא ואין עונה לאלוהים פונה
עד אנא יתענה
Camina un hombre, camina, y es como una vela que se apaga.
Y no hay quien pregunte ni quien sepa por qué y cómo.
Tristeza en sus ojos, y tristes son sus cantos.
Se acerca su día —esto lo sabe— y cuenta sus días.
Llama y no hay respuesta; se vuelve a Dios:
«¿Hasta cuándo será afligido?»
עמוק בלב יודע דבר לא יעזור
עמוק בלב יודע כי אין כי אין מזור
En lo hondo del corazón sabe: nada ayudará.
En lo hondo del corazón sabe: no, no hay remedio.
ביקש בלב נשבר, בטרם הוא נגמר
בטרם יסגר השער ויבוא מלאך אכזר
לשכוח סבלותיו לשוב לראות בניו
את אהבת נעוריו, את זו אשר אהב
ושוב ניגרה דמעה מעין בוכיה
ונפש הומיה
Rogó con el corazón quebrado, antes de que se acabe,
ante de que se cierre la puerta y llegue un ángel cruel,
olvidar sus sufrimientos, volver a ver a sus hijos,
el amor de su juventud — a aquella a quien amó;
y de nuevo se derramó una lágrima de un ojo que llora,
y su alma anhelaba.
עמוק בלב יודע דבר לא יעזור
עמוק בלב יודע כי אין כי אין מזור
En lo hondo del corazón sabe: nada ayudará.
En lo hondo del corazón sabe: no, no hay remedio.
