[בית 1] אור של זיכרונות בא והעיר מהשינה שמשהו בכל זאת השתנה העיר בשיפוצים את הרחוב מפוצצים כדי לשאוב ולהחזיר בחזרה ולך יש חלומות לפתוח מסעדה קטנה כמו בתל אביב הישנה לשבת עם סופרים ואנשים עוברים ולהחליף מילים על מה יהיה ואיך קרה

[Verso 1] Una luz de recuerdos llegó y me despertó del sueño, que, al fin y al cabo, algo cambió. La ciudad está en obras; levantan la calle para bombear y volver a ponerlo. Y tú sueñas con abrir un pequeño restaurante, como en el viejo Tel Aviv, sentarte con escritores y transeúntes e intercambiar palabras sobre lo que será y cómo ocurrió.

[פזמון] כי זאת תקופה של שינויים צריך לקחת החלטות אתה תדע כבר מה נכון אם רק תיתן לזמן והלוואי ירד קצת שלג ולמרות כל השרב יהיה לבן ויכסה את כל מה שמובן לי מאליו

[Estribillo] Porque es una época de cambios, hay que tomar decisiones. Sabrás qué es lo correcto si solo le das tiempo. Y ojalá caiga un poco de nieve y, a pesar de todo el calor, será blanca y cubrirá todo lo que doy por sentado.

[בית 2] ואני מבטיחה לא לבקש הרבה יותר שכל מה שהיה ויגמר ילך ויתרוקן ולא להישען על מה שלא היה לך אף פעם לתת לי ואת ליבי אפשיר בחרטה הרי כל רעש רק עושה אותי שקטה כל רוח מפזרת רק עוזרת לשחרר את מה שלא היה צריך להישאר

[Verso 2] Y prometo no pedir mucho más, que todo lo que fue y terminará se vaya y se vacíe, y no apoyarme en lo que nunca tuviste para darme, y descongelaré mi corazón con el remordimiento. Porque cualquier ruido solo me vuelve callada, cada viento que dispersa solo ayuda a soltar lo que no tenía que quedarse.

[פזמון] כי זאת תקופה של שינויים צריך לקחת החלטות אתה תדע כבר מה נכון אם רק תיתן לזמן והלוואי ירד קצת שלג ולמרות כל השרב יהיה לבן יהיה לבן

[Estribillo] Porque es una época de cambios, hay que tomar decisiones. Sabrás qué es lo correcto si solo le das tiempo. Y ojalá caiga un poco de nieve y, a pesar de todo el calor, será blanco, será blanco.

[אאוטרו] עכשיו סגרו את הרחוב יש שיפוצים בתיאטרון הולכים ברגל וחושבים על מה עשינו לא נכון מתוך עצמה היד גולשת מבקשת את הגב איך שום דבר כבר לא בוער כשהחיוך שלך נרטב

[Outro] Ahora han cerrado la calle, hay obras en el teatro. Vamos a pie y pensamos en qué hicimos mal. Por sí sola, la mano se desliza, buscando tu espalda, cómo ya nada arde cuando tu sonrisa se moja.