הלוחש במכוניות המרעיד פנסים בקידה והודיות ומשפיל את גובהם הקשה בהתנשאם בשעת חושך מושלם בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות העובר בעשבים הירוקים והשוטים המתאוה מתוך יונים שמנות והומיות השומר את הירח הכתום לרגע מופלא של תום ובאים פרשנים ומנסים לבאר אם ממנו אורו או לא משלו הנושם בוילונות הריקים גאות כנפי מלאכים הנאנח בסביבונים החלולים הנושך ביד הנוקשת בדלת המצוי הנצחי המציץ בין החרכים של החולף ומרה חריכתו המדפדף בעיתונים המתעלעלים מעצמם ברחובות המטפטף דמעות מנויות ומדויקות אל תוך הים הגדול

el que susurra en los coches que hace estremecer faros en reverencia y agradecimientos y abaja su dura altura al alzarse a la hora de la oscuridad perfecta en medio de las carreteras interurbanas que pasa por las hierbas verdes y azotantes que anhela desde dentro de palomas gordas y arrulladoras que guarda la luna naranja para un instante prodigioso de candor y vienen comentaristas e intentan explicar si de él es su luz o no la suya que respira en las cortinas vacías hinchándolas como alas de ángeles que gime en los trompos huecos que muerde la mano que llama a la puerta el existente eterno que espía entre las rendijas de lo pasajero, y amarga es su hendidura que hojea los periódicos que aletean por sí mismos en las calles que gotea lágrimas contadas y precisas en el gran mar

פתח לנו שער כי פנה יום

Ábrenos la puerta pues el día ha declinado