הדמעות חרש נושרות אל תוך ליבי אל אותו חדר חלול וריק מאשליות

The tears fall silently into my heart, into that hollow room, and empty of illusions.

ופתאום רעד מוכר חולף בדם מי זה, מי זה שם

And suddenly a familiar tremor passes through my blood. Who is it, who is it there?

הזרועות עוד מחבקות ולא מוצאות את אותו רגע מובטח של רוך שאין לו סוף

The arms still embrace and do not find that promised moment of tenderness that has no end.

ופתאום קול מתקרב צלול וחם מי זה מי זה שם

And suddenly a voice approaches, clear and warm. Who is it, who is it there?

שתי עיניו בי מביטות נעלמות רק חיוך פרח לבן תלוי עוד באוויר ואני עוד רצה אליו עד קצה העולם מי זה, מי זה שם

His two eyes look at me— then disappear. Only a smile, a white flower, still hangs in the air, and I still run to him to the end of the world. Who is it, who is it there?

בשפתיו- אמא- קורא אך לא נשמע קריאתו סרט אילם בת קול של נחמה ואני שרה חכה בלב נרדם מי זה, מי זה שם

On his lips—“Mama”—he calls, but it is not heard. His call is a silent film, an echo of consolation. And I sing: “wait,” with a drowsy heart. Who is it, who is it there?

מי זה שם שותק מי זה, מי שם צועק ומתרחק בחושך מי זה שם צוחק מי זה, מי שם בוכה- ילד שלי ילד שלי ילד שלי

Who is that there, silent, who is it, who there is shouting, and moving away in the dark, who is that there laughing, who is it, who there is crying— my child, my child, my child.

מי זה שם שותק מי זה, מי שם קורא בוכה- ילד שלי ילד לא לי ילד שלי ילד לא לי ילד שלי

Who is that there, silent, who is it, who there is calling, crying— my child, a child not mine, my child, a child not mine, my child.