כמה פעמים אמרתי כבר אקום לפחות אשטוף את הפנים אולי אפילו לא תאמינו, אלמלא קומקום אולי אשאל בקול הי מה העיניינים? בחלון יש סימנים שבא הסתיו משהו בכל זאת זז ונע בין אתמול ובין מחר רובץ עכשיו עכשיו עכשיו אף פעם אין לא סוף עונה

How many times have I already said I’ll get up, at least I’ll wash my face, maybe you wouldn’t even believe it, were it not for a kettle, maybe I’ll ask out loud: hey, what’s up? In the window there are signs that autumn has come, something nevertheless moves and stirs between yesterday and tomorrow, lying now, now, now there is never an end of season.

כן, אני צריך לקום, לצאת אל הרחוב אולי לפגוש חבר ועוד חבר אולי נחליט שככה אי אפשר יותר לסחוב נקרא לעוד חבר ועוד חבר ועוד חבר ולפעמים הטלפון עוד מצלצל מישהו נזכר בי, זה נפלא אך איני מרים כדי שלא להתנצל הרמתי פעם, השפורפרת התנפלה

Yes, I need to get up, go out to the street, maybe meet a friend and another friend, maybe we’ll decide that like this we can’t carry on anymore, we’ll call another friend and another friend and another friend, and sometimes the phone still rings, someone remembers me — it’s wonderful, but I don’t pick up so as not to apologize, once I did, the receiver pounced.

שוכב לי במיטה לא מכוסה לא נכנס ולא יוצא רק בוהה אל התקרה בן אדם בלי הכרה תמיד בסוף של השורה עם הגב למטרה

Lying in my bed, uncovered, neither going in nor going out, just staring at the ceiling, a person without consciousness, always at the end of the line, with my back to the target.

הקולות מתרחקים מהחלון מיצבים כמו נד רוחש לראות האזחל אם לא מסף החידלון ואין כבר זמן יותר לשאלות

The voices recede from the window, they form like a restless haze to see, dwindling, if not from the threshold of oblivion, and there’s no more time for questions.