ולפעמים כשאני כך לבדי אני חוזר לסמטאות ילדותי אל נעורי שנעלמו עם השנים לחברים שלי ההם הישנים אני חוזר אל הצבעים והקולות אל העיניים התמימות והגדולות אני חוזר אל השכונה אל עץ התות אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן

And sometimes, when I am all alone, I go back to the alleys of my childhood, to my youth that disappeared with the years, to my friends of those old days. I go back to the colors and the sounds, to the innocent, wide eyes. I go back to the neighborhood, to the mulberry tree, to a red, red kite tied to a string. We were children, and it was long ago— me, Simon, and little Moïse.

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות ומרחוק פעמונים של כנסיות ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים לעוף איתן רצינו עד לעננים ובגן השעשועים על נדנדות נשבענו אמונים לכל הילדות שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות המלחמות היו אז לא אמיתיות היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן

I remember the Rex cinema with the newsreels, and from afar, the bells of churches, and how we chased pigeons across rooftops— we wanted to fly with them up to the clouds. And in the playground, on the swings, we swore allegiance to all of childhood. We played Semel, long-horse, and Rashiot; the wars back then were not real. We were children, and it was long ago— me, Simon, and little Moïse.

בנעלי שבת עם כובע של בארט ובעברית יפה עם עין ועם חית דהרנו על ענן עשוי מכריות ובאקדח פקקים הטבענו אוניות הייתי טרזן , וסימון ארול פלין ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין ובלילות החורף הקרים מאוד היינו מתכסים בכל החלומות היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן

In Sabbath shoes and a beret, and in fine Hebrew with ayin and chet, we galloped on a cloud made of pillows, and with a cap gun we sank ships. I was Tarzan, and Simon was Errol Flynn, and little Moïse jumped like Gunga Din. And on the very cold winter nights, we covered ourselves with all the dreams. We were children, and it was long ago— me, Simon, and little Moïse.

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה מסימון לא שומעים אפילו לא מילה ומואיז הקטן לאן הוא נעלם וגם קולנוע רקס כבר לא קיים אבל אני כשאני כך לבדי אני חוזר לסמטאות ילדותי אל נעורי שנעלמו עם השנים לחברים שלי ההם הישנים היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן.

Years have passed since; now the city is big, from Simon you don’t hear even a word, and little Moïse—where has he disappeared? and the Rex cinema no longer exists, but I, when I am thus alone, I return to the alleys of my childhood, to my youth that vanished with the years, to my friends of those old days. We were children, and it was long ago— me, Simon, and little Moïse.