כשבדידות אינה פחד נולדת שירה כשהיד אינה רועדת כשהגרון אינו מתכווץ למחשבה שירה כשעננים עבותים בחוץ בכחול הנורא ואתה שומע את הילדים גועים במשחקם כמו דרך מסכים, ים ואינך מתעוות אינך כורע אל שרשי רגליך לחזק ללפות כמו שתיל (שהרוח לא תפיל) אלא יושב וניבט בתוהו, בסרק - רק אז )

When loneliness is not fear, poetry is born. When the hand does not tremble, when the throat does not tighten at the thought — poetry. When the clouds are thick, outside, in the terrible blue, and you hear the children sobbing, in their play, as if through screens, a sea, and you do not contort, you do not crouch to the roots of your feet to brace, to clutch, like a sapling (so the wind won’t fell it), but sit and gaze into the void, into barrenness — only then )