כשהילדים נמים זה לא תמיד
שהם רוצים לישון
הם לא רוצים לדעת
כשהאצבעות עוברות
בתוך שערותיך הרכות
הן רק רוצות לגעת
When children doze, it’s not always
because they want to sleep.
They don’t want to know.
When fingers pass
through your soft hair,
they only want to touch.
הייתי פעם ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכל לשכוח
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע
I was once a child of the field,
never crying,
and wanting to forget everything,
to see the grass that grows,
how a stream meanders,
and to sink into a dream.
כשהמחשבות עוברות
בתחנות הראש מבלי לצפור
כמו מתוך קדחת
זרם של מילים סתומות
שוטף את הגבולות בין כן ולא
אני רועד מפחד
When thoughts pass
through the stations of the head without honking,
as if out of a fever,
a stream of cryptic words
washes the borders between yes and no.
I tremble with fear.
הייתי פעם ילד השדה...
I was once a child of the field...
עכשיו אני לבד
אוחז ברגעים שנשארו
שעוד רוצים לגעת
רחוק מן השדה
אני עוד מחפש
את השבילים
שאז גילה הנער
Now I am alone,
grasping the moments that remained,
that still want to touch.
Far from the field
I am still searching
for the paths
the boy once discovered.
הייתי פעם ילד השדה...
I was once a child of the field...
