[פזמון: רומן שרון] שוב נא הביתה, שוב נא הביתה כי לא תמצא שם דבר שוב נא הביתה, שוב נא הביתה פן יהיה מאוחר

[Chorus: Roman Sharon] Come back home, come back home, because you won’t find anything there. Come back home, come back home, before it’s too late.

['וורס א] לא ממש ארזנו, מה ידענו? לא חשבנו מה נעשה כשהאש מגיעה אתה פתאום מגלה שאתה גר בלב יער שלא ממש חשבת מה תציל, כשהיא תתקרב, מה יותר כואב לאבד ?ציור של ילדה, אלבום תמונות או טבעת לא היה לי זמן, הייתי בן שלושים ושמונה, אשתי בת שלושים ושלוש הגדולה בת שנתיים, הקטנה בת שלושה שבועות, כוסאומו התחלנו לארוז אחרי ששמענו יריות מכיוון שדרות אחרי שקיבלנו הודעות מאח בכיתת כוננות אם כל מה שאומרים נכון אסור לצאת, אבל אולי אם כל מה שאומרים נכון, כדאי לנסוע על מאתיים יש לנו חלון גדול בסלון, כדי שתיכנס בו שמש בבוקר ההוא היה סיבה טובה לברוח מהבית נסענו הכי מהר בלי לדעת לאן, ניידות משטרה בלי סוף עמדו בצד וצבא שהגיע, כמו הקיץ של אביה הגדולה בכתה עד שנרדמה, הקטנה הייתה על הידיים שעתיים כמו שנתיים, בסוף הגענו - הרצליה

['Verse A] We didn’t really pack—what did we know? We didn’t think what we’d do. When the fire comes, you suddenly discover you live in the heart of a forest, that you never really thought what you’d save; when it gets close—what hurts more to lose: a girl’s drawing, a photo album, or a ring? I had no time; I was thirty-eight, my wife thirty-three, the older one two years old, the little one three weeks old—dammit. We started packing after we heard shots from the direction of Sderot, after we got messages from a brother in the standby squad. If everything they say is true, we mustn’t go out—but maybe, if everything they say is true, we’d better drive two hundred. We have a big window in the living room so the sun can come in— that morning there was a good reason to run from the house. We drove as fast as we could, not knowing where; endless police cruisers stood on the sides, and the army arrived—like The Summer of Aviya. The older one cried until she fell asleep, the little one was in my arms— two hours like two years; finally we arrived—Herzliya.

[פזמון: רומן שרון] שוב נא הביתה, שוב נא הביתה כי לא תמצא שם דבר שוב נא הביתה, שוב נא הביתה פן יהיה מאוחר

[Chorus: Roman Sharon] Come back home, come back home, because you won’t find anything there. Come back home, come back home, before it’s too late.

['וורס ב] הגענו לבית של אחותי, מזל שיש לאן קומת מרתף ואין חלון, אז כבר על הבוקר הלכנו לים אני זוכר את עצמי חצי בצחוק שר לך על החוף שם כל הזמן כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם ?עבר שבוע, עוד אחד, מתי חוזרים הביתה לאט-לאט נגררנו, זו רק ההתחלה והקיבוץ בטבריה, מסביב הכל טרגדיה אז החלפנו פריפריה שוב, הפעם בעיר הלבנה עד שעזבנו את תל אביב, עד שהתרגלנו לא להזמין שוב וולט, שוב ווק, שוב חמוץ, שוב מתוק חצי עיר במילואים, חתול עכבר עם קצין העיר כולם למדו כמו בקיבוץ להיכנס מבלי לדפוק הבלונים צהובים והכיכר בשיפוצים זאת כבר לא אותה העיר ורק רבין באנדרטה "מביט בי ואומר "בסוף יבוא שלום חבר בסוף נחזור הביתה

['Verse B] We got to my sister’s place—lucky we had somewhere to go. Basement floor and no window, so first thing in the morning we went to the sea. I remember myself, half joking, singing to you there on the beach all the time: when I get out of this, I’ll buy gifts for everyone. A week passed, then another—when are we going back home? Slowly we dragged on—this is only the beginning. And the kibbutz in Tiberias—around us everything is tragedy, so we switched periphery again, this time to the White City. Until we left Tel Aviv, until we got used to not ordering: Wolt again, wok again, sour again, sweet again. Half the city in reserves, a cat-and-mouse game with the city officer, everyone learned, like on a kibbutz, to come in without knocking. The balloons are yellow and the square is under renovation; it’s not the same city anymore, and only Rabin at the memorial looks at me and says, “In the end, peace will come, my friend; in the end we’ll return home.”

[פזמון: רומן שרון] שוב נא הביתה, שוב נא הביתה כי לא תמצא שם דבר שוב נא הביתה, שוב נא הביתה פן יהיה מאוחר

[Chorus: Roman Sharon] Come back home, come back home, because you won’t find anything there. Come back home, come back home, before it’s too late.