המסיבה נגמרה, רק עשן עודו צף באוויר, עם עדי אלכוהול וקצת בושם במזרח כבר אפור ואנקור מחוצף מנקר שאריות כל כיבוד במרפסת רק אורחים אחרונים עוד שרועים על ספה וכורסה ושטיח, תקליט אחרון מנגן איזה סמבה, ילדונת יפה מקשיבה, נים לא נים, למשורר עם כישרון הוא לוחש: "אל תגידי אולי, פן ושמא את ידעת כשנכנסת - רצית בוהמה"

The party is over, only smoke still drifts in the air, with traces of alcohol and a hint of perfume. In the east it’s already gray, and a cheeky bird pecks at the leftovers of all the refreshments on the balcony. Only the last guests are still sprawled on a sofa, an armchair and a rug. The last record is playing some samba. A pretty young girl listens, half-asleep, to a talented poet. He whispers: “Don’t say ‘maybe’—no ifs or perhaps: you knew when you walked in — you wanted a bohemian life.”

"את רצית אהבה ישירה כמו רומן שקראת בילדות, רצית קצב ויופי ואושר, חיים סוערים עם אומן מתייסר ויוצר, בן-אדם, איש עם אופי אז כעת, כשראשי הכבד קצת נשען על כתפך, ובגדי כבר נוטפים ריח יין אל תגידי לי - 'לא' אל תאמרי - 'תן לי זמן להכיר אותך קצת יותר טוב, כי עדיין אנחנו זרים'! בלי אולי, פן ושמא את ידעת כשנכנסת - רצית בוהמה" כן, כבר בוקר בחוץ ואנחנו נלך ברחובות הריקים, מוארי הגגות אל חדרי, לא רחוק ואני בשבילך גם אכין כוס קפה ובלי שום חגיגות נכנס למיטה ואחר כך בערב תאמרי לי שלום ותלכי לדרכך ואני אשאר לי לישון ובלי הרף המילים שאמרתי, עמוק בראשך עוד יגידו לך בלי שום אולי, פן ושמא את ידעת כשנכנסת - רצית בוהמה"!

“You wanted a straightforward love like a novel you read in childhood; you wanted rhythm and beauty and happiness, a stormy life with an artist, tormented and creating — a man, a person with character. So now, as my heavy head leans a little on your shoulder and my clothes already smell of wine, don’t tell me ‘no’, don’t say ‘give me time to get to know you a little better, because still we’re strangers.’ No maybes, no ifs or perhaps: you knew when you walked in — you wanted a bohemian life.” Yes, it’s already morning outside, and we’ll go through the empty streets, the rooftops lit, to my room, not far, and for you I’ll make a cup of coffee too, without any celebrations. We’ll get into bed and then, come evening, you’ll say goodbye to me and go your way, and I’ll stay to sleep, and without letup the words I said, deep in your head, will still tell you — with no maybe, if, or perhaps — you knew when you walked in — you wanted a bohemian life!”