היה ערב יפה בעולם
כל העיניים אמרו אה או אה
יצאנו צלילה שלי ואני
אל איצקי ודורה
דורה היתה רפוית כפתור
איצקי אמר שנשב איפה נמצא את עצמנו
שנשתה ונאכל ונסחוב ונמשוך
מה שנמצא לעצמנו
שנשטוף את הכלים אחר כך בעצמנו
(להרגשת הביתיות עכשיו)
ועוד מעט הוא חוזר
והסתלק לשירותים
מצאנו, ישבנו, שתינו, אכלנו, סחבנו, משכנו
שטפנו... כמו ששם צחקנו
לא בכינו שנים
It was a beautiful evening in the world
All the eyes said ah or oh
We went out, my Tzlila and I,
to Itzki and Dora.
Dora was loose-buttoned.
Itzki said we’d sit wherever we found ourselves,
that we’d drink and eat and haul and pull
whatever we found for ourselves,
that we’d wash the dishes later ourselves
(to feel at home now),
and in a bit he’d be back,
and slipped off to the bathroom.
We found, sat, drank, ate, hauled, pulled,
we washed... the way we laughed there—
we hadn’t cried in years.
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
But the water flows, the water runs out,
the water goes down.
איצקי חזר מהשירותים ואמר
שבום על קולי זה גאג לא נורמלי בטלוויזיה
כל בום זה יותר מצחיק
בום! בום! והקריין אומר
"הגשנו לכם בום על קולי בחסות המועצה לביטחון
לאומי שוטף." פתאום בום!
הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות
סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע
אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות
אבל כמו שאנחנו צחקנו לא בכינו שנים
Itzki came back from the bathroom and said
that a sonic boom is a crazy gag on TV,
each boom is funnier.
Boom! Boom! and the announcer says:
“We presented you with a sonic boom, sponsored by the National Security Council — ongoing.” Suddenly—boom!
The television explodes into thousands of firefly shards,
in the style of purple laughs at the Nahal outpost of Malkishua.
God knows what that was supposed to be,
but the way we laughed—we hadn’t cried in years.
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
But the water flows, the water runs out,
the water goes down.
דורה סיפרה שחלמה
שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים
ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת
היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית
שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה
אחר כך בערב היא רצה
ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה
עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע
מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת
היא מתעוררת... משקולת בחזה
נוזלת לה דרך העניים לכרית
צלילה שלי אמרה, אם אנשים היו יודעים
בחלומות של מי הם מככבים בתור מה
Dora said she dreamed
that I stick a microphone into her mouth at midday
and solemnly ask her what she thinks.
She’s so afraid of sounding stupid
that she can’t get a word out.
Then in the evening she runs,
and from all the televisions in the street she appears to herself,
with trembling lips, without her voice being heard,
already dying of curiosity to know what she thinks.
She wakes up... a weight in her chest,
dripping from her eyes onto the pillow.
My Tzlila said, if people only knew
in whose dreams they star and as what.
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
But the water flows, the water runs out,
the water goes down.
צלילה שלי קמה, התמתחה
סובבה שובבה - בסלון - סטייל בלון
איצקי התחפר בתקליטים
דורה ואני החלפנו הצצות
תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה
זה בסדר
צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר
שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך
איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך
זה בסדר
מהזווית סטייל ספה
החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה
אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף
רפוית כפתור, נושמת
הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות
המתרמזות מחולצתה הדקה
יכלתי להגיד פשוט שדיה
לילה אחד הם היו פשוט שדיה
שוב הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות
המתרמזות מחולצתה הדקה
אני שונא דימויים בחיי אבל מה אני יכול לעשות
עכשיו עכשיו עכשיו
My Tzlila got up, stretched,
turned mischievously—in the living room—balloon-style.
Itzki burrowed into the records,
Dora and I exchanged glances,
we caught Itzki peeking at us over a soul record sleeve.
It’s okay.
My Tzlila collapsed nonchalantly in the middle of the room,
hip thrust out, knee unfastened, way cast aside.
Itzki felt a hasty arrow—to pull some swagger on the soft carpet.
It’s okay.
From the angle, sofa-style,
I too slid, in a Gillette glide, proto-plasma style,
to Dora, slack, supine on a transparent plastic air cushion,
loose-buttoned, breathing.
The pampered tremor of the little wild animals
hinting from her thin blouse.
I could simply say—her breasts.
One night they were simply her breasts.
Again the pampered tremor of the little wild animals
hinting from her thin blouse.
I hate metaphors, honestly, but what can I do.
Now now now.
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
But the water flows, the water runs out,
the water goes down.
אז מה כל הדאוואין של שירי מחאה
כל פעם חוזרים לאותה נקודה
מה שלא תעשה, המים יורדים
תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות
בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך
מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח
תגיד בטח בטח צנון ורתח
המים יורדים
טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות
צוועי טיפין, תרי מקורין
שלולי לולי לולי לו לי לו להיות
So what’s all the show-off of protest songs?
Every time you return to the same point:
whatever you do, the water goes down.
Do figure-eights in the air, do Slavic diminutives,
in pull-up drills, bluish flexibilities with a cut,
hovering over the whole surface, rhyme a piece to an opening,
say ‘sure sure, radish and boil,’
the water goes down.
Tif! Taf! Tslif tslaf shluliluliluliluli-liyot,
tsvey tipin, trei makorin,
shluli luli luli lo li lo lihiyot.
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
But the water flows, the water runs out,
the water goes down.
