בשקוע מדורות חיינו האדומות
נסיר מעל מצחנו זר החגיגות
פרוע העלים והשושנים הנושרות
ואחר הדומם נרד אל הנהרות
When the bonfires of our red life sink,
we will remove from our brow the wreath of festivities,
its leaves tousled and its roses shedding,
and then, in silence, we shall descend to the rivers.
וכנטות היום נעמוד על שפתם
בעיניים תרות אחרי מרוצתם
העזובים והגאים לאין קצה בבדידותם
And as the day wanes we will stand upon their shores,
our eyes tracking their course—
abandoned and proud, endless in solitude.
ולשטף אודם הערביים
נפעמים נראה, והנה פרחים באים
פרחים לבנים
נישאים ביקר על פני המים
משולי גן מאושר נגרפו
בשחוק בצהריים
And in the rush of evening crimson
astonished we will see: lo, flowers are coming—
white flowers,
borne in preciousness upon the face of the water,
swept from the margins of a happy garden,
with laughter at noon.
וידענו: לעינינו עברו נעורינו
ובהערב זכרם בנפשינו
יט, יחשיך צל יגון ערבות על ראשינו
ואולם ממעל ידרוך כוכב אחר כוכב על פני הרים
ויקדש לילה גדול וזר עלינו
ורוח ערב יגע בנו והמה כעל כינורות שחורים
And we knew: before our eyes our youth had passed,
and by evening its memory within our souls;
and then the shadow of the sorrow of the steppes will darken upon our heads,
yet above, star after star will tread over the faces of the mountains,
and a great and strange night will be hallowed over us,
and the evening wind will touch us and hum as upon black violins.
ולשטף אודם הערביים
נפעמים נראה, והנה פרחים באים
פרחים לבנים
נישאים ביקר על פני המים
משולי גן מאושר נגרפו
בשחוק בצהריים
And in the rush of evening crimson
astonished we will see: lo, flowers are coming—
white flowers,
borne in preciousness upon the face of the water,
swept from the margins of a happy garden,
with laughter at noon.
