תמיד ידעתי שאין שום הסבר לכל ההגיון הזה לכל כאב הלב הזה, אני תמיד ידעתי שאין הרבה מה לעשות רק להתפלל והרבה להתכווץ ואז לחכות

I always knew there's no explanation for all this logic for all this heartache, I always knew there's not much to do just to pray, to shrink a lot, and then wait

רק להתבצר ולהצטמק ואז להכות רק להישאר כדי להישאר ידעתי

only to entrench and shrivel, and then to strike just to stay in order to stay I knew

תמיד חשבתי שאין סיבה מספיק טובה לבלגאן הזה לכל המעגל הזה, נדמה לי שידעתי היה לי ברור שאין מקום אחר להתפלל, להוריד תראש ולהתפתל, להשפיל מבט במקום אחר קצת קשה להתבטל להיות שקוף, לכמה רגעים ידעתי

I always thought there's no good enough reason for this mess for this whole cycle, I think I knew it was clear to me there's no other place to pray, to lower my head and writhe, to cast my eyes down elsewhere it's a bit hard to cancel myself to be transparent, for a few moments I knew