הלוחש במכוניות המרעיד פנסים בקידה והודיות ומשפיל את גובהם הקשה בהתנשאם בשעת חושך מושלם בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות העובר בעשבים הירוקים והשוטים המתאוה מתוך יונים שמנות והומיות השומר את הירח הכתום לרגע מופלא של תום ובאים פרשנים ומנסים לבאר אם ממנו אורו או לא משלו הנושם בוילונות הריקים גאות כנפי מלאכים הנאנח בסביבונים החלולים הנושך ביד הנוקשת בדלת המצוי הנצחי המציץ בין החרכים של החולף ומרה חריכתו המדפדף בעיתונים המתעלעלים מעצמם ברחובות המטפטף דמעות מנויות ומדויקות אל תוך הים הגדול

the whisperer in cars who makes headlights tremble in bows and thanksgivings and lowers their harsh height as they are lifted at the hour of perfect darkness in the midst of the intercity roads who passes through the green and whipping grasses who longs from within doves plump and cooing who keeps the orange moon for a wondrous moment of innocence and commentators come and try to explain whether its light is from him or not his own who breathes in the empty curtains a swell like angels’ wings who sighs in the hollow whirligigs who bites the hand that knocks at the door the eternally present who peers between the cracks of the transient — and bitter is its fissure who leafs through newspapers that flutter by themselves in the streets who drips numbered and precise tears into the great sea

פתח לנו שער כי פנה יום

Open for us the gate for the day has waned