הרי אני כמלך ארץ של גשמים עשיר חסר אונים, צעיר - אך שבע ימים הבז לפמלית מוריו החנפה אף בין כלבי חיקו נפשו כבר עיפה

I am like the king of a land of rains, Rich yet powerless, young — but sated with days, Who scorns the fawning retinue of his tutors, Even among his lapdogs his soul is already weary.

ואין לו שעשוע, לא ציד-בזים, אף לא העם אשר גווע נכח היכלו הטוב במוקיוניו מנעים לו בשירה אך אין בזה מזור לחולי הנורא

He has no pastime — neither hawking, nor the people who perish before his hall; his best jester soothes him with song, but in this there is no cure for the dreadful malady.

מיטת אפיריונו דומה היא לו וקבר והגבירות אשר להן כל שוע - גבר אינן מוצאות שמלה מופקרת שתבעיר את אש התאוה בשלד הצעיר

His canopied bed seems to him a grave, and the ladies, for whom every magnate is a man, can find no wanton gown to ignite the fire of desire in the youthful skeleton.

חכם הממלכה, שפז מפיק מסיג את שורש הקילקול אף הוא אינו משיג ובמרחצי הדם, מורשת הרומים ערגת אנשי שררה שבאו בימים

The sage of the realm, who draws gold from dross, even he does not grasp the root of the decay; and in baths of blood, the heritage of the Romans — the yearning of men of power grown old —

אינו מוצא לו חום, לפגר המטומטם מי לתה ירוקים קולחים בו תחת דם

he does not find warmth for the senseless carcass; green tea-waters course in it instead of blood.