הנה הערב בא, ידיד פושעי העיר שותף לדבר פשעם, צועד זהיר זהיר השחק נאטם כתא, והאדם הופך, באין שבעה לו, לטורף צמא-דם

Behold, evening comes, the friend of the city’s sinners, an accomplice to their crime, treading wary, wary. The firmament is sealed like a coffer, and man turns, never sated, into a bloodthirsty predator.

הו ערב, אהובו של מי שזרועותיו תוכלנה להעיד עייפנו ומוטב לנוח מעמל, הערב מנחם בריות אשר כאב טורפן ללא רחם

O evening, beloved of him whose arms could testify to our weariness—and better to rest from toil; evening consoles creatures whom pain rends without mercy.

מצן את להטו של איש מדע עקשן מניח לפועל, דוחק בו שיישן מנגד נעורים דמונים אכזרים גודשים את המרחב, כבדים כלבלרים

It tempers the fervor of a stubborn man of science, grants the laborer leave, urges him to sleep; conversely, demonic, cruel youths crowd the expanse, lumbering like puppies.

טופחים בכנפיהם על תריס ועל כרכוב ונוכח אור סתור-רוח של פנס רחוב נדלקת הפריצות, בוערת להכלים פוערת את בשתה כתל של נמלים

They beat their wings on shutter and on cornice, and before the wind-tossed light of a streetlamp Prostitution ignites, burning to disgrace, gaping her shame like an anthill.

טופפת, חשאית, בדרך עקיפה כצבא אויב לפני צאתו להתקפה רוחשת בקרבו של כרך ידוע-בוץ כשם שבמעיים התולע ירבוץ

Tiptoeing, secret, by a circuitous path, like an enemy host before it sallies to attack, it swarms in the bowels of a mud-famed city, as in the entrails the worm lies crouched.

ומן המטבחים בוקעת כבר שריקה בימות התאטרון פוצחות באנקה בתי-העינוגים לוקטים את קהלם: זונות וסרסורים, זווג-עועים מושלם

And from the kitchens a whistle already bursts forth, on theater stages a groan breaks out; the houses of pleasure gather their crowd: whores and pimps, a perfect monstrous pairing.

ושעת הגנבים יורדת על העיר הללו מתרבים בלילה הצעיר בנעם משדלים דלתות להפער ופילגשם לובשת מחלצות פאר

And the thieves’ hour descends upon the city; they multiply in the young night; with gentle coaxing they entice doors to yawn open, and their concubine dons sumptuous finery.

בעת הזאת, נפשי, מוטב שתתכנסי ואל תטי אזנך לרחש המשיא בעת כזאת חולים אינם עומדים בסבל סביב לראשיהם נכרך הליל כחבל

At this hour, my soul, better that you withdraw, and do not bend your ear to the seducing rustle. At such an hour the sick cannot bear the torment: around their heads the night coils like a rope.

חורץ את גורלם תהומה לעולם וקול חרחוריהם מלא את האולם הם לא ישובו עוד לשבוע מטובה של פת ערבית חמה, מול נפש אהובה

It seals their fate forever—to the abyss— and the sound of their death-rattles fills the hall; they will never again be sated by the goodness of a warm evening crust, before a beloved soul.

רבים מקרב אלה לא ידעו את טעם מתקו של בית חם הם לא חיו אף פעם

Many among them have never known the taste of the sweetness of a warm home; they have never lived in one.