אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע: הרף עוד נלך, ידידי בשבילי גן מאיר נשענים על מקלות, עם ערב

If we are fortunate and swift time does not suddenly say to us: enough, we will still walk, my friend, along the paths of Gan Meir, leaning on canes, toward evening.

נהלך בין עצים ירוקים שדרורי תל אביב בם תסערנה וזקנינו יהיו ארוכים הוי, וכל עצמותינו תאמרנה

We will walk among green trees, the sparrows of Tel Aviv will storm within them, and our beards will be long, oh, and all our bones will say.

הוי, וכל עצמותינו, אחי תספרנה זקנה נאנחת אשר יש בה קצת עצב ובכי אבל יש בה גם משהו נחת

Oh, and all our bones, my brother, will tell of an old age that sighs, in which there is a little sadness and weeping, but there is in it also something of comfort.

מעלינו ינועו עצים שיאורו באור בין ערביים הכרנום בעודם עציצים והנה ראשיהם בשמים

Above us the trees will sway, lit by the light of dusk; we knew them when they were still saplings in pots, and now their tops are in the sky.

והנה בהדר קומתם הם ברעש ורעד סבבונו השנים שהגביהו אותם הן אותן השנים שכפפונו

And now, in the splendor of their height, they have encircled us with noise and trembling; the years that lifted them are the very years that bent us.

ונערות שטיילו פה אי-אז בשנים רחוקות בין ערביים הן תשבנה באור המופז ותסרוגנה לנכד גרביים

And the girls who once strolled here in distant years at dusk will sit in the golden light and knit socks for a grandson.

והעיר הגדולה, הצעירה שבתווך נהר יעברנה תתנשא כמו גן סוערה ואין כוח אשר יעקרנה

And the great, young city, with a river running through its midst, will rise like a stormy garden, and there is no force that will uproot it.

אז נביטה, רעי ואחי זה בזה בבת צחוק משתכחת אשר יש בה קצת עצב ובכי אבל יש בה גם משהו נחת

Then we will look, my friend and brother, at each other with a half-forgotten smile, in which there is a little sadness and weeping, but there is in it also something of comfort.

ואט-אט מזקנה וחולשה את ראשינו נצניח אל ברך וילדים יקרבו בלחישה ויאמרו: נרדמו בני תרח

And slowly, slowly from old age and weakness we will lower our heads to a knee, and children will draw near in a whisper and say: the sons of Terah have fallen asleep.

אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע: הרף עוד נלך, ידידי בשבילי גן מאיר נשענים על מקלות, עם ערב

If we are fortunate and swift time does not suddenly say to us: enough, we will still walk, my friend, along the paths of Gan Meir, leaning on canes, toward evening.