הולך אדם הולך והוא כנר דועך
ואין שואל ואין יודע למה זה ואיך
עצב בעיניו ועצובים שיריו
קרב יומו זאת יודע והוא סופר ימיו
קורא ואין עונה לאלוהים פונה
עד אנא יתענה
A man walks on, and he is like a fading candle.
And there is no one to ask and no one who knows why and how.
Sorrow in his eyes, and sorrowful are his songs.
His day draws near — this he knows — and he counts his days.
He calls and there is no answer; he turns to God:
“How long will he be afflicted?”
עמוק בלב יודע דבר לא יעזור
עמוק בלב יודע כי אין כי אין מזור
Deep in his heart he knows: nothing will help.
Deep in his heart he knows: there is, there is no cure.
ביקש בלב נשבר, בטרם הוא נגמר
בטרם יסגר השער ויבוא מלאך אכזר
לשכוח סבלותיו לשוב לראות בניו
את אהבת נעוריו, את זו אשר אהב
ושוב ניגרה דמעה מעין בוכיה
ונפש הומיה
He pleaded with a broken heart, before he comes to an end,
before the gate is closed and a cruel angel arrives,
to forget his sufferings, to see his sons again,
the love of his youth — the one he loved;
and again a tear flowed from a weeping eye,
and his soul yearned.
עמוק בלב יודע דבר לא יעזור
עמוק בלב יודע כי אין כי אין מזור
Deep in his heart he knows: nothing will help.
Deep in his heart he knows: there is, there is no cure.
