אני רק זוכר שמצאתי עצמי יורד מדרגות סמטה בצפת הזמינני אדם ללון אצלו ולא שיערתי שכבר למחרת אהיה רכון על סטנדר לומד גמרא עם יהושע מנסה להבין את הפשט שכרתי חדר לחודשיים הכל קרה בבת אחת!

I only remember finding myself going down the steps of an alley in Safed. A man invited me to stay at his place, and I didn’t imagine that already the next day I would be bent over a shtender, learning Gemara with Yehoshua, trying to understand the pshat. I rented a room for two months—everything happened all at once!

פותח את הדלת עומד מולי ראש הישיבה, איזה חן לו איזה מבט "תמיד היתה בי אהבה", אמרתי לו "יראה זה מה שחסר לדור שלנו קצת" במקום לנסוע להודו באתי לכאן אני מחפש מהאגו שלי מפלט גם פה אפשר להסתובב עם שרוואל ולראות איך הזמן עובר לאט

I open the door—the rosh yeshiva stands before me; what charm he has, what a look. “There has always been love in me,” I told him. “Awe—that’s what our generation is a bit lacking.” Instead of traveling to India I came here; I’m looking for a refuge from my ego. Even here you can walk around in shalwar pants and watch time pass slowly.

לא ידעתי מה מושך אותי או לאן הכל מוביל הרגשתי אור, שמשהו טוב מתחיל, שונה מן הרגיל כמו זחל המקבל כנפים, איך להסביר את התחושה אולי זה מה שהתכוון רבינו נחמן כשאמר, הוא אמר: "שאני הולך בדרך חדשה שעדין לא הלך בו אדם מעולם ואף על פי שהיא דרך ישנה מאוד, אף על פי כן היא חדשה לגמרי"

I didn’t know what was pulling me or where it was all leading. I felt a light, that something good was beginning, different from the usual. Like a caterpillar receiving wings—how can one explain the feeling? Maybe this is what our Rebbe Nachman meant when he said—he said: “That I am going on a new path that no person has ever walked, and although it is a very old path, nevertheless it is completely new.”

חברותא לפני הנץ, טובלים בצאנז אחרי הקפה נץ באבוהב, אחד עם גלביה מחלק לך ביסקויטים וכוס תה ומשם בין הסימטאות והערפל לישיבה, אלה שבילי נהרדעא ואיך שרנו ארבעים פעם "לערנען תורה איז בעסער דען עולם הבא עולם הבא איז א גוטע זאך, לערנען תורה איז דער בעסטע זאך...

Chavrusa before netz; after the coffee we immerse in Sanz. Netz at Abuhav; a guy in a galabiya hands you biscuits and a cup of tea. And from there, through the alleys and the fog, to the yeshiva; these are the paths of Nehardea. And how we sang forty times: “Learning Torah is better than the World to Come. The World to Come is a good thing, but learning Torah is the best thing...”

ללמוד תורה זו מסירות נפש, צריך להחדיר אותה ללב "היא כמו אשה", הרב אמר, "תעזבנה יום, יומיים היא תיעלב" זה החדר כושר של המוח היהודי, צועקים אותה בקולי קולות נזכר באקדמיה, שכחתי ללחוש פעם, איזה פרצוף עשו לי הספרניות

Studying Torah is self-sacrifice; you have to instill it into the heart. “She is like a woman,” the rabbi said, “leave her for a day or two and she will take offense.” It’s the gym for the Jewish mind; you shout it at the top of your lungs. I remember the academy—once I forgot to whisper; what faces the librarians made at me.

לא ידעתי וכו' שאני הולך וכו'

I didn’t know, etc. That I am going, etc.

בין הערביים לוקחים אותי, בית ישן, אליהו על הספה מחזיק חליל ביד, הוא לא מנגן, ניגון אצלו זה כמו נבואה לא כפייה, לא החלטה, מילת המפתח פה בצפת נא להכיר: "זרימה" אבל כשזה בא הוא זורק אותך ישר להיכל הנגינה

At dusk they take me—an old house, Eliyahu on the couch, holding a flute in his hand; he isn’t playing—melody, for him, is like prophecy. No coercion, no decision; the keyword here in Safed—get to know it—is “flow.” But when it comes, it throws you straight into the sanctuary of music.

כולי מוקסם אחרי שנים של קורסים והרבה קפיטריה תרבות של עוד תואר ועוד הישג, זה הגיע אצלי לרמת ההיסטריה אליה תפס אותי בחצר, הוא בדיוק קשר את החמור שלו ליד הכניסה "את מה שלמדת שם שים בצד", הוא אמר, "תגלה את המעיין שבך"...

I’m utterly enchanted after years of courses and a lot of cafeteria time. A culture of yet another degree and yet another achievement—it reached, for me, the level of hysteria. Eliyahu caught me in the yard; he was just tying his donkey by the entrance. “Put aside what you learned there,” he said. “Discover the spring within you”...

ומה למדתי שם? נסה להיות תמיד בשמחה "מאין יבוא עזרי", זה לא שאלה, להיות "אין" זה עובדה לא פשוטה "אין יאוש" צעק רבינו, גם אני, אל תוך הוואדי שענה לי בקולי שלי והבנתי אז עד כמה שאני לא לבדי...

And what did I learn there? Try to always be in joy. “Me’ayin yavo ezri”—that’s not a question; to be “ayin” (“nothingness”) is no simple matter. “There is no despair,” cried our Rebbe; I too, into the wadi, which answered me in my own voice, and then I understood how much I am not alone...

"שאני הולך בדרך חדשה שעדין לא הלך בו אדם מעולם ואף על פי שהיא דרך ישנה מאוד, אף על פי כן היא חדשה לגמרי"

“That I am going on a new path that no person has ever walked, and although it is a very old path, nevertheless it is completely new.”