יש לי חבר מילואימנק בעזה הוא סיפר לי שהם היו בתצפית, בתוך כל החורבן והמוות וההרס בתוך האפר והעשן השחור הוא ראה פתאום פרח, בוגנוויליה ורוד פורח הוא חשב לעצמו, איך החיים פורצים דרך המוות צומחים מתוך נפתחים ועולים בכזאת פשטות ושקט כמה עצומה ועדינה, התנועה שצומחת מתוך האימה אפשר בקלות לשכוח, לחשוב שהפוך אבל האמת היא שהחיים מלאים את הכל אולי כדי לזכור בינתיים צריך לשים איזה שיר טוב ולהשליך עוגן במים

I have a reservist friend in Gaza. He told me they were on lookout, amid all the destruction and death and ruin. In the ash and black smoke he suddenly saw a flower, a bougainvillea, pink and blooming. He thought to himself, how life bursts through death, growing out of it, opening and rising with such simplicity and quiet. How immense and delicate is the movement that grows out of the terror. It's easy to forget, to think it's the other way around, but the truth is that life fills everything. Maybe, to remember in the meantime, we should put on a good song and cast an anchor into the water.