(פזמון - ג'ני)

(Chorus - Jenny)

אני, עייפה מכל מה שלא מסתדר אולי צריך לשבת, לקוות שזה עובר אני, עייפה כי כל זה כבר לא כיף יותר הדרך לא נגמרת, השביל לא מתקצר...

I’m tired of everything that isn’t working out Maybe I should sit down and hope it passes I’m tired because all of this isn’t fun anymore The road doesn’t end, the path doesn’t get shorter...

וורס 1 - סגול

Verse 1 - Sagol

עייף מהערות על ראפ ועל למה לא התבגרת מאנשים שמדברים על ילדים ומשכנתא כי גם אם העולם חילק לך מתנות כמו סנטה יש תחושה שהחיים הם מסיבה ולא הוזמנת אני שר כאן, נלחם באפאטיה לא נשבר גם כשנשאב אל התחתית כמו שערות בתוך אמבטיה הכל עומד עקום כמו המגדל באיטליה לא נכנס כלום לכיס, זה לא חיה באוסטרליה כן, אין לי גורו, לא מורה ולא שיטה מעדיף להישאר במיטה, לשחרר את הלפיתה מציאות חונקת מלידה עד אלונקה כמו עלוקה, נצמד אל האמת שמהותה שהזמן הכי חשוב בכל ההיסטוריה האנושית זה הכאן והעכשיו כי אין ראשית ואחרית שם את הראש על הכרית, עוצם את העיניים בכל זאת מתעורר כל שעתיים מה נסגר?

Tired of remarks about rap and about why I haven’t grown up from people who talk about kids and a mortgage because even if the world handed you gifts like Santa there’s a feeling that life is a party and you weren’t invited I’m singing here, fighting apathy I don’t break even when I’m sucked to the bottom like hairs in a bathtub everything stands crooked like the tower in Italy nothing goes into the pocket — it’s not an animal in Australia yeah, I have no guru, no teacher and no method I prefer to stay in bed, to loosen the grip reality chokes from birth to the gurney like a leech, I cling to the truth whose essence is that the most important time in all of human history is the here and now, because there is no beginning and no end I put my head on the pillow, I close my eyes still wake up every two hours what’s the deal?

(פזמון – ג'ני)

(Chorus - Jenny)

אני, עייפה מכל מה שלא מסתדר אולי צריך לשבת, לקוות שזה עובר אני, עייפה כי כל זה כבר לא כיף יותר הדרך לא נגמרת, השביל לא מתקצר...

I’m tired of everything that isn’t working out Maybe I should sit down and hope it passes I’m tired because all of this isn’t fun anymore The road doesn’t end, the path doesn’t get shorter...

וורס 2 - סגול

Verse 2 - Sagol

כן, אריסטו צדק, עייף ממפיקים שהדבר היחיד שהם מפיקים היום זה לקחים ראפרים שמדמיינים הייטרים מפיקים בלי ויניל שחושבים שהם ביטמייקרים דיג'יים שלא יודעים להזיז נכון את הפיידרים סגול עם המילים זה בדיוק כמו צ'ט בייקר עם החצוצרה, או קולטריין עם הסקסופון סופרן עייף מחוסר מזומן, עייף מלהיות אומן עכשיו הזמן לזרום לקליפורניה, ביט באוזניה עזור לי הסיבה היא שסבלתי מאינסומניה עייף מזה ששואלים לאן נעלמתי סטיבן הוקינג של הסצינה – אף פעם לא הלכתי שפן לא שלפתי כדי להיות מפורסם כי המקל הוא לא קטן אבל הגזר מכורסם תן לנפוש עם הראש על הכר, לתפוס ראש על הבר אבל להיות תמיד בראש? אי אפשר

Yeah, Aristotle was right, tired of producers whose only thing they produce today is lessons learned rappers who imagine haters producers without vinyl who think they’re beatmakers DJs who don’t know how to move the faders properly Sagol with words is exactly like Chet Baker with the trumpet, or Coltrane with the soprano sax tired of lack of cash, tired of being an artist now’s the time to drift to California, a beat in the headphones help me, the reason is I’ve suffered from insomnia tired of being asked where I disappeared to the Stephen Hawking of the scene — I never left I didn’t pull a rabbit out to get famous because the stick isn’t small but the carrot is gnawed let me relax with my head on the pillow, catch a buzz at the bar but to always be on top? impossible

(פזמון – ג'ני)

(Chorus - Jenny)

אני, עייפה מכל מה שלא מסתדר אולי צריך לשבת, לקוות שזה עובר אני, עייפה כי כל זה כבר לא כיף יותר הדרך לא נגמרת, השביל לא מתקצר...

I’m tired of everything that isn’t working out Maybe I should sit down and hope it passes I’m tired because all of this isn’t fun anymore The road doesn’t end, the path doesn’t get shorter...

וורס 3 - סגול

Verse 3 - Sagol

עייף משאלות שחוקות על היפ הופ בירושלים עייף מתל אביב, מעבודות בעיניים, ובכביש עייף מאמ.די, גם מחשיש, וכשמחשיך גם מהשקט המטריד של גבעתיים בינתיים על קביים, ממשיך לרוץ את המרתון הולך תמיד ישר, אבל הכביש הולך עקלתון מרגיש אקדמאי אבל לא יכול לקחת שבתון כי יום יום המציאות, על הכתף היא שמה טון אין ביף בארון, שנאה זה לא בלקסיקון לא חתום בהליקון, לא סקוור כמו המדיסון לא כיף לספר חדשות רעות לאנשים טובים, אבל בסוף היום כולנו עייפים, גם כוכבים כי אנשים לא מפחדים מהלא ידוע, זה הקטע הם חוששים מזה שהידוע ישתנה לפתע שעון מתקתק, פספסת עוד רגע אם זה מצלצל מוכר, אתה נשאר עייף לנצח

Tired of worn‑out questions about hip‑hop in Jerusalem tired of Tel Aviv, of con jobs, and of the road tired of MDMA, tired of hash too, and when it gets dark — of the unsettling silence of Giv’ataim meanwhile, on crutches, I keep running the marathon I always walk straight, but the road goes crooked feel like an academic, but can’t take a sabbatical because day by day reality puts a ton on my shoulder no beef in the closet; hate isn’t in my lexicon not signed to Helicon, not square like Madison Square it’s no fun to tell bad news to good people, but at the end of the day we’re all tired, even the stars because people aren’t afraid of the unknown — that’s the point they fear that the known will change suddenly the clock is ticking — you’ve missed another moment if that rings a bell, you stay tired forever