יש בנגינת קולה נימת ילדותיות קלה היא האם המאמצת גרוטאות וסמרטוטים בעלי חיים יש במבט עיניה ציור של משפחה קטנה היא מראה לי קיר של בית וילדה עם שני סרטים שרטוטים פשוטים פני בובה עיני פנינים צלקות וסימנים קעקועים צרובי שנים קול מארץ הרוח קול קריאת העורב באוזנה צועק

In the music of her voice there is a slight note of childhood. She is the foster mother of junk and rags and animals. In the look of her eyes a drawing of a small family. She shows me a wall of a house and a girl with two ribbons. Simple sketches, a doll’s face, pearl eyes, scars and marks, tattoos seared by years. A voice from the land of wind, the voice of the crow’s call, shouting in her ear.

קול מארץ הרוח בא לאט וקרב היא הולכת נטרפת היא הולכת ואני שותק

A voice from the land of wind comes slowly and draws near, she walks, distraught, she walks, and I am silent.

יש בצללית ראשה תנועה שמסתירה חולשה לפעמים כשהיא צוחקת מתפצלים שבילי קמטים לפרטי פרטים היא הייתה כל כך יפה פני מלאך שיער קטיפה בתוך שמלת כלולות שקופה

In the silhouette of her head a movement that conceals weakness. Sometimes, when she laughs, the paths of wrinkles branch into the smallest details. She was so beautiful— an angel’s face, velvet hair— inside a transparent wedding dress.

קול מארץ הרוח בא לאט וקרב היא הולכת נטרפת היא הולכת ואני שותק

A voice from the land of wind comes slowly and draws near, she walks, distraught, she walks, and I am silent.