בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט... קר לי לבדי עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת את עצי הגן הרוח מניעה עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת היא טובה כמוך, אחות רחמניה היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד היא אמרה לי "בכה מעט אל תתבייש ילדך יתום ואשתך אומללת ואתה תינוק בן ארבעים ושש." אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי למה החולים נראים קטנים כל כך? ואני הלא אדם-חייל הייתי הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח זה היה מכבר, העת אמנם חולפת את בגדי השרד איני לובש מאז לי השאירו רק מדליה ושחפת... את יודעת מה זו התקפה של גז עוד אזכור אחות - שמיים לא שמיים רוח מתגלגלת על שטיחי קמה חודש מאי היה נאה מכל המאיים שידעה אי פעם אמא אדמה הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת כילדי בית ספר שקיבלו יום חג חיילים זקנים התירו המחגורת והריחו יחד שמש וטבק מן הראש הסירו את כובעי הפלד סלסלו שפם וסלסלו בקול: היי רגליים-ליים דרך מצלצלת הי נלכה-לכה עד אשר ניפול ובמנגינות פרחו עצי תפוח ואימי שלי צבטה את לחיי ועל השדות התגלגלה הרוח וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי... עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע באה האימה, ידענו את ריחה אמא צעקה - מדוע התחבאת? למה זה, ילדי, לבשת מסיכה?! ונפרוץ קדימה אל המערבולת מסיכות הגז השוונו זה לזה לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלושה גדולים דקרתי בחזה כל חייל כאילו לא זימר אף פעם כל חלל כאילו השתומם למות באידי המוות, בפצצות הרעם איש אחיו רצח מפחד ותמימות עוד אזכור אחות - כי לא צריך לשכוח הם היו כמוני, הם היו טובים רק אסור היה לקרב אותם לשלוח רק אסור היה לתת להם רובים וכעת - הנה המלחמה איננה המנורה צהבהבת ואני ואת שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט והכל נשכח ופה מתים בשקט והמוות פה צנוע ומנומס רק אני יודע - ריאתי יורקת עוד את השנאה, הרצח והגז רק אני יודע שבמערבולת בהיותי פתאום אחר, איום כזה... לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלושה גדולים דקרתי בחזה אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים אהבתים מאד, ליבותיהם טובים אך בבוא היום... למען השמיים אל תתנו להם רובים!

Come, sister, and sit yourself here opposite, lest I cease to breathe and you not even know. Here, in this house, people die so quietly... I am cold alone. The night is still deep, the lamp is yellowish, The wind moves the garden trees, Until you came, tuberculosis sat here; She is kind like you, a merciful sister. She hugged me as if I were a child, She said to me: "Cry a little, do not be ashamed; Your child is an orphan and your wife is wretched, And you are an infant of forty-six." My sister, surely you know — tell me — Why do the sick look so very small? And I, after all, was a man-soldier; I spoke here face to face with a cannon. It was long ago; time indeed passes; Since then I have not worn the dress uniform; They left me only a medal and tuberculosis... You know what a gas attack is. I still remember, sister — sky not sky; Wind rolling over carpets of grain; The month of May was fairer than all the threats That Mother Earth had ever known. The battalions marched as if dizzy, Like schoolchildren given a holiday; Old soldiers loosened their belts And smelled together sun and tobacco. From their heads they took the steel helmets, Twisted their mustaches and sang out: Hey, legs-legs, a ringing road — Hey, let’s go-go until we fall. And to the melodies the apple trees blossomed, And my mother pinched my cheeks, And over the fields the wind rolled And threw at us May by the handful... I still remember, sister — suddenly... all of a sudden The horror came; we knew its smell. Mother cried out: "Why did you hide? Why, my child, did you put on a mask?!" And we burst forward into the whirlpool; The gas masks made us equal to one another. I struck a small one in the skull, And three big ones I stabbed in the chest. Every soldier as if he had never sung, Every fallen one as if astonished at dying; In the miasma of death, in thunderous shells, A man murdered his brother from fear and innocence. I still remember, sister — for one must not forget: They were like me; they were good. Only they should not have been sent to the battle, Only they should not have been given rifles. And now — the war is gone, The lamp is yellowish, and I, and you; Seventeen years have passed from then till now; There they killed me — slowly, slowly, slowly. And all is forgotten, and here they die in silence, And death here is modest and polite; Only I know — my lung still spits The hatred, the murder, and the gas. Only I know that in the whirlpool, Becoming suddenly another, so terrible... I struck a small one in the skull, And three big ones I stabbed in the chest. My sister, one more moment. I have two sons, two; I loved them very much; their hearts are good; But when the day comes... for heaven’s sake — Do not give them rifles!