בכפר ירוק במורדות הכרמל נולד בן נאמן למדינת ישראל למד בבית הספר, בנים לחוד שתי שעות מוחמד ושלוש שעות ציונות דהר קדימה, עם הרוח שנשבה בגיל שמונה עשרה התגייס לצבא דווקא לסיירת ואחר כך קורס קצינים מפקדיו התגאו בו וחילקו לו ציונים ואמרו: נו עם הדובון ועם העוזי מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?

In a green village on the slopes of the Carmel a loyal son of the State of Israel was born. He studied at school, boys separately, two hours of Muhammad and three hours of Zionism, he dashed forward, with the wind that blew, at eighteen he enlisted in the army, specifically to a reconnaissance unit, and then an officers' course, his commanders were proud of him and gave him grades, and they said: well, with the Dubon and the Uzi, who could have seen that he was a Druze?

בקרית שמונה מול אש ורוצחים הוא רץ ראשון ושלף אקדחים וראשון נפל במעלה המדרגות פצוע קשה ורגליו משותקות ואלה שפינו אותו כבר הודיעו בחדשות: עם הדם שנשפך על הדובון והעוזי- מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?

In Kiryat Shmona, facing fire and murderers, he ran first and drew pistols, and was the first to fall while going up the stairs, severely wounded, his legs paralyzed, and those who evacuated him had already announced on the news: with the blood spilled on the Dubon and the Uzi— who could have seen that he was a Druze?

למחרת, בהפגנה אחיו של הפצוע בוכה בפינה ולפתע, מבלי שקודם יחשוש הוא מתחיל לקבל אבנים בראש משום שבלי הדובון ובלי העוזי כולם ראו עד כמה שהוא דרוזי.

The next day, at a demonstration, the wounded man's brother is crying in a corner, and suddenly, without having been wary beforehand, stones start being thrown at his head, because without the Dubon and without the Uzi everyone saw just how Druze he is.