לא נפרח כבר פעמיים, והרוח על המים יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות שמה בין איבי הנחל, בשעה אחת נשכחת זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות

We shall not bloom twice anymore, and the wind upon the waters will scatter a chilly silence over our pale faces. There, among the brook’s reeds, in a single forgotten hour, our mossy memories nestle against the walls.

בלי תוגה, כפופי צמרת, בלוריות שיבה נבדרת באשר יפות התואר, בין שריקות העדרים תפנוקי גוון ירטיטו, בלכתן לרחוץ בזרם נכלמים נשפיל עיננו, אל המים הקרירים

Without grief, our crowns bowed, our scattered graying locks, where the fair of form are, amid the whistles of the herds, the tender hues will quiver as they go to bathe in the current; abashed, we lower our eyes to the cool waters.

לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע אל קינו חזר בחושך מדרכי האלוהים

We shall move no more; in wonder we will watch the wind, how it, together with the waters, breaks apart the rocks. The fig has set its unripe fruit, and the weary eagle has returned to its nest in the darkness from the ways of God.

,הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה ,לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים גם אתם, גם אנוכי - לא נגיע כנראה

,My oleanders, like me—and like you, all your days— you scattered our flowers of light to every shepherd. ,We are not birds of the heights, and to the height of the heavens neither you nor I, it seems, will ever reach.

רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות עד אשר בכסות הערב, יחזור נוגה אלייך עם פכפוך פלגים, עם רחש הרדופים ליד החוף

Only on the mountain, along the ridgeline, someone keeps walking, from the wadi and the stone, to the crests, to the winds, until, in evening’s cloak, radiance returns to you with the babble of streams, with the whisper of oleanders by the shore.