אני נושא עימי את צער השתיקה את נוף האלם ששרפנו אז מפחד הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה" הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד"

I carry with me the sorrow of silence the landscape of muteness we burned then out of fear Didn't you tell me: "the city is so empty" Didn't you tell me: "let's be quiet for a little while together"

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם בחלוני נסתם חזון המרחבים רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב אל כל אשנב מוצת באור הערבים

In my window the roses of consolation have already withered in my window the vision of the open spaces has been sealed only the streets still smile at full breadth toward every window lit by the light of the evenings

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו אל ספסלי האהובים בגן העיר אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר

Come, let us go out again to the streets we walked to the beloved benches in the city garden perhaps we will still meet faces we have forgotten perhaps we will hear anew that same song

בחלומות ההם על הספסל הקר בחלומות ההם נרדים את עברנו עד שיום אחד גבוה ומוכר יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

In those dreams on the cold bench in those dreams we will lull our past to sleep until one day, lofty and familiar falls again in kisses upon our necks