היו לילות, אני אותם זוכרת
אני אותם עד סוף ימי אשא
במשעולים בין דגניה לכינרת
עמדה עגלת חיי העמוסה
There were nights, I remember them,
I will bear them to the end of my days.
On the paths between Degania and the Kinneret
stood the heavily laden cart of my life.
והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת
אני בניתי בית לשבתך
את תרקמי בערב לי כותונת
אני אנהג ביום את עגלתך
And he came up: "Listen to me, little one,
I have built a house for you to live in.
In the evening you will embroider me a shirt,
and by day I will drive your cart."
הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר
הוא נהג עגלות לשדה הרחב
ואני לו כותונת הייתי רוקמת
כותונת של תכלת עם פרח זהב
He was then fair and tall, like a singer,
he drove the carts to the wide field,
and I would embroider him a shirt—
a sky-blue shirt with a golden flower.
היו לילות, אני אותם זוכרת
והוא את העצים בגן העיד
את השבילים בין דגניה לכינרת
כי רק אותי ישמור לו לתמיד
There were nights, I remember them,
and he made the trees in the garden bear witness,
the paths between Degania and the Kinneret,
that only me he would keep for himself forever.
היה הולך ושב אלי קודח
היה נושא דמותי ממול פניו
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב?
He would go and come back to me, fevered,
bearing my image before his face.
Tell me, is there among you one who knows
where he went and did not return?
אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת
בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו
אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת
כותונת של תכלת עם פרח זהב
Then I would weep, then I was astonished,
through distant fields I still walked to him,
I still bear his embroidered shirt—
a sky-blue shirt with a golden flower.
היו לילות, אני אותם זוכרת
אני אותם עד סוף ימי אשא.
There were nights, I remember them,
I will bear them to the end of my days.
