עיר עצובה, עצובה, עניה בבוקר אומרים שעוניה חמש לא כולם באותה השניה בערב זוחל בה קהל מלחש לדבר ולספר בעוניה בלילה שוכבים במיטות לבנות איש ואישה ורוח קר בלילה שוכבים במיטות איש ואישה, איש ואישה אישה וזר

A sad city, sad, poor. In the morning they say her clocks read five, not all at the same second. In the evening a whispering crowd crawls through her, to talk and to tell of her poverty. At night they lie in white beds, a man and a woman and a cold wind. At night they lie in beds, a man and a woman, a man and a woman, a woman and a stranger.

עיר עייפה, עייפה ומלאה גוהרת על כל הגגות באחת טורפנית, רעבה ושבעה בערב עוטפת היא רעש נפחד עיר גדולה וריקה ומלאה בלילה שוכבים במיטות הגבוהות איש ואישה ורוח קר בלילה שוכבים במיטות איש ואישה, איש ואישה אישה וזר

A tired city, tired and full, crouching over all the roofs at once, predatory, hungry and sated. In the evening she wraps herself in a frightened noise. A big city empty and full. At night they lie in the high beds, a man and a woman and a cold wind. At night they lie in beds, a man and a woman, a man and a woman, a woman and a stranger.

עיר עתיקה, עתיקה וצעירה פוקחת עינים ריבוא באחת צוחקת ואש ובערה נופלת על כל קהלה הנפחד ושוב קמה גבוהה וקרה בלילה שוכבים במיטות הקטנות איש ואישה רחוקים כמו בשיר בלילה שוכבים במיטות איש ואישה, איש ואישה והם העיר

An ancient city, ancient and young, opening ten thousand eyes at once, laughing, and fire, and blaze, falling upon all her frightened congregation, and rising again, tall and cold. At night they lie in the small beds, a man and a woman, far as in a song. At night they lie in beds, a man and a woman, a man and a woman, and they are the city.