לאורך הפרוור המט לנפול, חורבות רוכסות את תריסיהן, מסתור לתאוות ושמש אכזרי קופח אור אלים על עיר כעל שדות, גגות כשיבולים אני, אשר נשקי הוא סיף הפכפך אריח חרוזים בכל פינה בכרך אמעד על המילים כעל אבני דרכים לא פעם אגלה שירי חלום שכוחים אויב הירקון, האב המפרנס מותני שדות בשיר ובורדים שינס; כהבל דאגות הלב בו מתנדפות מוחות וכוורות גודש דבש תועפות; בבעלי מומים קורם בשר עלומים, - עושם כעלמות - עולצים, עולי ימים ולקציר מורה לספוח, לשגשג בלב אלמוות זה, שלפריחה עורג! עת הוא, כמשורר, יורד אל הערים נאצלים בו הנקלים שבדברים כמלך הוא פוקד, בלי רעש ומשרתים טירות פאר כמו גם בתי חולים פשוטים

Along the tottering suburb, ruins fasten their shutters, a shelter for desires, and a cruel sun beats a violent light on the city as on fields, roofs like ears of grain. I, whose weapon is a fickle sword, will tile rhymes in every corner of the city, will stumble on the words as on paving stones, more than once to find my songs are forgotten dreams. The foe of the Yarkon, the providing father, it girds the loins of the fields with song and with roses; like vapor the heart’s worries dissipate in it, minds and hives brim with prodigious honey; upon the maimed, youthful flesh grows,— their riches like maidens—rejoicing, in the bloom of days, and to the harvest it bids to gather, to thrive in this immortal heart that longs to bloom! When it, like a poet, descends to the cities, the lowliest of things are ennobled in it; like a king it calls, without noise or servants, on palatial castles as well as simple hospitals.