כה חביבה וכה נלעגת ומרחוק כל כך קטנה את שוב נשקפת לי מנגד אהבתי הראשונה

So dear, and so ridiculous, and from afar so small, again you look at me from across— my first love.

עיי מפולת, דם ואפר שנים, שנים רובצות כתהום בין חלומות של בית הספר ובגרותי כבדת היום

Heaps of rubble, blood and ash; years, years lie like an abyss between the dreams of school and my adulthood, heavy with day.

האם עיניי כלואות בצוהר התמוגגו בציפיה? האם לך, יפה-התואר הוספתי נוי בהזיה?

Are my eyes confined in a small window, melted away in expectation? To you, fair of form, did I add beauty in a vision?

הלכבודך, הלכבודנו הדליקו כל הערמונים בימי תפרחת בגננו נרות זקופים ולבנים?

For your honor, for our honor, did all the chestnut trees in the days of blossom in our garden light upright, white candles?

והאני היא המבוהלת מעוז של להט וצינה עת כי יורדים פתותי-השלג על נשיקתך האחרונה?

And am I the startled one, a stronghold of fire and chill, when snowflakes fall upon your final kiss?

איכה בגרנו בינתים! הגם אתה מאז תישא צריבת השלג על שפתיים דמעת הכפור הנמסה?

How we have grown in the meantime! Do you too, since then, bear the sting of snow upon the lips, the tear of melting frost?