מי שהיה קרבי בניינטיז יכול בקלות לספר כמה חרה הוא אכל בעזה לי יש גם סיפור אחר סיפור שעוד לא סיפרתי ושנים שהוא איתי חנוק אצלי בין אלף זכרונות וסיוטים על אבנים בקבוקים קרשים ואני גם זוכר איך הפילו עלינו פעם מגג בניין מקרר הוא נפל בחבטה פחות ממטר מאחוריי בלעתי רוק המשכתי במשימה שלא זכור לי מהי אולי הוצאנו חשוד מהבית בדמי הליל אזיקון על הידיים פלנליט על העיניים בצדק או בטעות כי היה שם הכל מהכל הצלחות ואסונות סלט אחד גדול אולי היינו בדרכנו להשכיב מארב מול המסגד שוכבים מול הכניסה מנסים לסתום את האף לנשום בלי להריח לא להכניס את הסריחה לא לראות עכברושים 60 סנטים הולכים עליך ואסור ך לזוז אסור ך למצמץ המדים נדבקים אסור ך לגרבץ רק לקוות שהשחר כבר יפציע אל על ותוכל לחמוק בחסותו ישר למאהל פחד ותיעוב בכל סימטא למוד אלימות אכול שנאה כמה שיט אכלנו בכפית שתינו בקשית מתוך פחית של התחתית של התחתית אשנב פנימי נפתח וזיכרון מתחיל לזרום זה היה מזמן כל כך ולא הולך לשומקום קבור בתוך הנשמה עד שמתפרץ פתאום מכאב לאנחה לטקסט ואז למיקרופון בן חמש נהרג מכדור שאמור היה להיות לרגליים המגד אוכל אבן בפה ועפות לו שבע שיניים חייל איבד את זה והוריד למישהו קסדה לקודקוד ממ הודח כי שכח מק בבגאז׳ של פיז׳ו משאטי לשייח׳ רדואן ועד שכונת רימל מואזינים שזיהיתי לפי הפיץ׳ והסטייל מפחד בלי הפסקה ומשחק אותה לא נבהל מרודף לנרדף לרדוף במעגל וככה יום יום שעה שעה דקה דקה שיגרת אלימות שלעולם לא מפסיקה אבל ראיתם על זה סרטים וקראתם על זה ספרים והבטחתי לכם סיפור שאתם לא מכירים

Anyone who was combat in the nineties can easily tell how much crap he ate in Gaza. I’ve got another story too— a story I haven’t told yet, that’s been with me for years, choking inside me among a thousand memories and nightmares. About stones, bottles, planks—and I also remember how once they dropped a refrigerator on us from a rooftop. It crashed down with a thud less than a meter behind me. I swallowed hard and carried on with a mission I can’t recall. Maybe we pulled a suspect out of a house in the dead of night, zip-tie on the hands, flannel over the eyes, rightfully or by mistake—because there, there was a bit of everything: successes and disasters—one big salad. Maybe we were on our way to set an ambush by the mosque, lying by the entrance, trying to pinch our noses, to breathe without smelling, not to let the stench in, not to see rats sixty centimeters long coming at you. And you’re not allowed to move, not allowed to blink, the uniform sticks to you, you’re not allowed to scratch, just hope the dawn will already break up above and you can slip away under its cover straight back to the camp. Fear and loathing in every alley, schooled in violence, eaten up by hate. How much shit we ate by the spoon, drank through a straw, from a can on the bottom of the bottom. An inner hatch opens and memory starts to flow— it was so long ago and it’s going nowhere, buried in the soul until it suddenly bursts out, from pain to a sigh to a text and then to a microphone. A five-year-old was killed by a bullet that was meant for the legs, the battalion commander takes a stone in the mouth and seven teeth fly, a soldier lost it and brought someone a helmet down on the crown, a platoon commander was dismissed for forgetting a radio in a Peugeot’s trunk. From Shati to Sheikh Radwan and on to the Rimal neighborhood, muezzins I could identify by pitch and by style, afraid nonstop while acting like I’m unfazed, from pursuer to pursued, chasing in a circle. And so day after day, hour by hour, minute by minute, a routine of violence that never stops. But you saw movies about it and read books about it, and I promised you a story you don’t know.

אחד בנובמבר 91 מדריד בירת ספרד מנהיגים ערבים ויהודים לראשונה סביב שולחן אחד אופטימיות בלתי נתפסת אנשים מתחילים לדמיין אופק אחר לאיזור הזה אופק לא מדמם ואנחנו תקועים בעזה בוהים בתלפזיון שהייתה שחור לבן לפחות אצלי בזיכרון עד שהגיעה השעה שבה יצאנו לפטרול מחסנית בהכנס אפוד ואז הלם אחד גדול כי אותם הרחובות של הפגנות ומעצרים התמלאו פתאום קריאות שמחה וים של חוגגים אותן הידיים שרגמו אותנו באבנים השליכו הפעם אורז ממתקים וענפי זיתים

November first, ’91, Madrid, Spain’s capital— Arab and Jewish leaders for the first time around one table, unbelievable optimism, people begin to imagine a different horizon for this region, a horizon that doesn’t bleed. And we’re stuck in Gaza, staring at the television that was black and white—at least in my memory, until the hour came when we went out on patrol: mag in, vest on—and then one big shock, because those same streets of protests and arrests suddenly filled with shouts of joy and a sea of revelers, the same hands that pelted us with stones this time threw rice, candies, and olive branches.

נחלאים במדים ברחוב הראשי בתוך המון מריע לא ידענו מה לחשוב לא רצינו להפריע אבל זה קרה ואני הייתי שם ברגע שבו נשלח מסר חד וברור שאף פעם לא הגיע אחרי שנים של וויד ואלכוהול ובהתחשב בגיל כבר לא הייתי משוכנע שהסיפור הזה פור ריל לא ידעתי להגיד אם הכל קרה בכלל עד שהוזמנתי להופעה מול פורום קציני מטכל סיפרתי את מה שזכור לי וביקשתי להבין אם מישהו מהקודקודים מולי עבר דברים דומים התברר שלא רק בעזה אלא בכל רחבי השטחים פלסטינים ביום הזה כיתתו ת׳חרב לאיתים הכמיהה לשלום שהייתה פה לא הייתה רשומה רק עלינו בטאבו כמו דלי שתקווה שהתה בו עד שרגל גסה בעטה בו זה קרה רק פעם אחת ומאז זה לא קורה ויש פה מה ללמוד מלא אבל אף אחד לא רוצה בסוף המפגש סיימתי ת׳בירה בחדר האומנים יצאתי ופתאום הרמטכל עומד מולי אולי תכתוב על זה שיר אמר - זה ואלס עם שאנן אז הנה, השיר כאן

Nahal soldiers in uniform on the main street, inside a cheering crowd, we didn’t know what to think, didn’t want to interfere, but it happened, and I was there—the moment a sharp, clear message was sent that never arrived. After years of weed and alcohol, and given my age, I was no longer sure this story was for real, couldn’t even say whether it happened at all, until I was invited to perform before a General Staff officers’ forum. I told what I remembered and asked to understand whether any of the top brass before me had been through similar things. Turned out that not only in Gaza but across all the territories, Palestinians on that day beat the sword into plowshares. The yearning for peace that was here wasn’t recorded under our name alone in the land registry, like a bucket where hope had steeped until a heavy foot kicked it. It happened only once, and since then it doesn’t happen, and there’s a lot to learn here, but no one wants to. At the end of the meeting I finished my beer in the green room, stepped out and suddenly the Chief of Staff is standing in front of me. ‘Maybe write a song about it,’ he said—‘it’s a waltz with Shaanan.’ So here it is, the song is here.