ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו
Night of encampment. With the sound of words, with laughter, with revilement,
in the clamor of crafts it rises—here it is—
like the face of a city being built, the face of the field of slaughter,
as the camp spreads out, whose fate
is to be the shedder of human blood and its shield.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים
Night of encampment, night of song, night of a beaten-burnished sky,
night of many hurrying crafts, night of red steam from the cauldrons,
a night that overlays with its spell the malice of spirits,
in the building of a kingdom, a night of wandering,
standing spread over the lone man and the battalions.
מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל
בו חירותם של מסעות וחירומם
בו הכלים והחוקות בעירומם
Out of the first watch, between shore and hill,
there suddenly loomed the spectacle of war,
like a nomad routine, stitched of peg and rope;
in it the freedom of journeys and their emergency,
in it the tools and the statutes in their nakedness.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים
Night of encampment, night of song, night of a beaten-burnished sky,
night of many hurrying crafts, night of red steam from the cauldrons,
a night that overlays with its spell the malice of spirits,
in the building of a kingdom, a night of wandering,
standing spread over the lone man and the battalions.
בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו
There the rhetoric of the slogans of the age, which
no stanza of pure poetry will engage—Heaven forfend.
Only the popular song, which is no thing of worth
and no cherished jewel, will carry them in full,
the screech of its sharp colors on his pipe.
על אהבה הוא מדבר-בה הוא פותח
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול
It speaks of love—thus it begins—
and of duty and battle and yoke, everything of everything.
It does not tell this in all the subtleties
of poetry, but says it in a great voice,
without faint heart and without fear of the low.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים
Night of encampment, night of song, night of a beaten-burnished sky,
night of many hurrying crafts, night of red steam from the cauldrons,
a night that overlays with its spell the malice of spirits,
in the building of a kingdom, a night of wandering,
standing spread over the lone man and the battalions.
עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה
In wartime even the image of these things
would be an image to the voice of a wandering refrain.
They will still be drawn like a filament from milk
out of a generation’s soul, even in a sown field,
to remember, not only for ill, days of ill.
גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים
כל זה מתל ומגדות נחל יהיה
עולה ביעף ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל...
This too is woven into war, all this together,
like a flash of spring poured into the people from nights and dawns;
all this, from mound and from riverbanks, will
rise in haste and then return, cut off in a wail
of a man vaulting, a man firing, a man falling,
a man vaulting, a man firing, a man falling...
