ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל
ארץ אשר מרדפים קורותיה
אלפיים דפים ועוד דף
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף
A good land with honey in its veins,
but blood in its streams flows like water.
A land whose mountains are copper,
but its nerves are iron.
A land whose chronicles are chases,
two thousand pages and another page,
until it is burned;
soon all the oxygen of its lungs
will be consumed by the rush of the chase.
ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף
היא יראה
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף
A land pursued by its enemies,
and she will pursue her enemies in the chase.
She will overtake her enemies, but her enemies
will not seize her in their palm.
She who sees her life before her,
hanging like a wind-tossed leaf,
she is afraid,
yet as if she were not worried at all,
will wait until the end of the chase.
תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא
אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות
The end of the chase hides in a cleft
and conceals its face in hiding, in hiding,
yet in the end it will come like the sun
that will come from the east.
Then mothers will lament no more,
nor fathers for their sons.
Yes, it will come,
and until then our feet will not grow weary
of pursuing in the tracks of hopes.
