{דקלום} שגרה בזמן מלחמה, היא הדבר התלוש ביותר דברים תלושים לרוב נובלים וכך גם אתה בתוך כל זה אך יש בה גם יצר הישרדותי לקיחת שליטה קטנה על מצב שאין עליו כל השפעה שגרה היא המקלט של מי שאינו בחזית תנועה אינסטינקטיבית, זיכרון השרירים הסחת הדעת המוסחת שגרה בזמן מלחמה היא כל התחושות כולן מציפות את חלל הראש ופורצות את סכרי העיניים וכל זה, תוך כדי צחצוח שיניים, תוך כדי נעילת נעליים תוך כדי שטיפת כלים, תוך כדי שטיפת המוח רגשות אשם כבדים על לא כל עוול בכפך כאב כבד מאוד ומתוכו גדלה גם ההבנה שתפקידך הוא כנראה לשמוח ולשמח אחרת כולנו נשקע בקלות מדי וגם אתה למד שתפקידך הוא לאהוב אחרת תדבק בך השנאה והיא כמו זפת על כפות הרגליים אי אפשר לנער אותה וזה איזון חמקמק ומעצבן שנע כמו זבוב נוירוטי בזוויות חדות ואתה תמיד רק כמעט תופס אותו שגרה בזמן מלחמה היא מלחמה בפני עצמה

{Recitation} Routine in wartime is the most detached thing. Detached things usually wither, and so do you within all this. But it also holds a survival instinct. A small grasp of control over a situation you have no influence on. Routine is the shelter of the one who is not at the front. An instinctive motion, muscle memory. A distraction that is itself distracted. Routine in wartime is all the feelings at once. They flood the space of the head and burst the dams of the eyes. And all this, while brushing your teeth, while putting on your shoes, while washing the dishes, while washing the brain. A heavy sense of guilt for no fault of your own. A very heavy pain. And from it grows the understanding that your role is probably to rejoice and to bring joy, otherwise we will all sink too easily. And you also learn that your task is to love, otherwise hatred will stick to you, and it is like tar on the soles of your feet— you cannot shake it off. And it is a slippery, infuriating balance that moves like a neurotic fly at sharp angles, and you always only almost catch it. Routine in wartime is a war in itself.