הוי המרחקים המרחקים שעליהם האהבה נמתחת בקורים בלתי נראים דקים דקים מכאן לאיזו עיירה נידחת עד לאן סוחבת פרנסה ולהיכן רצים בשביל פת לחם האהבה הלוא צריכה קצת הכנסה בשביל מעט אדמומיות בלחי יוצא אדם לדרך ארוכה הלוא יכול הוא בקלות לשכוח שכאן אהובתו לו מחכה ולא תמיד תמיד גם לה יש כח יוצא שמשמר האהבה הוא המאיים אותה לרצוח געגועים שנגמרים באכזבה ומין זרות שמתחילה לפצוע הוי המרחקים המרחקים כבר הם מתחבקים ומתנשקים אבל נשאר מתוח כשבוע עד שנסגרים המרחקים שייפתחו בעוד שבוע נימים הנמשכים מעבר אופק מקצה עולם ועד קצהו מחזיקים שני לבבות דופקים אותו הדופק הוי המרחקים...

Oh, the distances, the distances upon which love is stretched in invisible threads, fine, so fine, from here to some remote little town, as far as livelihood hauls, and where one runs for a crust of bread. For love, after all, needs a bit of income for a little redness in the cheek. A person sets out on a long road — after all, he can easily forget that here his beloved is waiting for him, and she too does not always have the strength. It turns out the guardian of love is the very one who threatens to murder it: longings that end in disappointment, and a kind of estrangement that begins to wound. Oh, the distances, the distances — already they are hugging and kissing, but it stays taut for about a week, until the distances close, only to open again a week later. Filaments drawn beyond the horizon hold, from one end of the world to the other, two hearts beating the very same beat. Oh, the distances...