ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה
שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר
White days, long, like in summer the sun’s rays
The calm of great solitude over the river’s expanse
Windows flung wide to an azure silence
Straight and high the bridges between yesterday and tomorrow
כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים
הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר
לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים
ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר
So easy to bear your silence, white and empty days,
for my eyes have learned to smile and long since
ceased to hasten on the clockface the race of the minutes,
straight and high the bridges between yesterday and tomorrow
לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע
כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו
עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה.
My heart has grown used to itself and calmly counts its beats,
and to the sweetness of the gentle rhythm it makes its peace, yields and grows still,
like an infant humming his lullaby before closing his eyes,
as the tired mother has fallen silent and fallen asleep.
