דימיתי שהזמן עמד מלכת שעוד עומדים כאז בלבלובם עצי תפוח או גני שלכת פורשים כאז את שטיח זהבם כמו לא נחרב עלינו עולמנו כמו לא נדע את כל אשר נדע כמו עומד ביתינו ומקומנו שולחן לבן ערוך לסעודה

I imagined that time had stood still, that still, as then, they stand in bloom— apple trees or autumn gardens— spreading, as then, their golden carpet, as if our world had not been laid waste, as if we did not know all that we now know, as if our house and our place still stood, a white table laid for a meal.

הכל, הכל אשר אהבנו פעם חולף בתוך עיניך הלחות אל תסתכל בי כך כי אין שום טעם לזכור מה שקוראים הנשכחות

Everything, everything we once loved passes within your tearful eyes. Do not look at me like that, for there is no point in remembering what they call the forgotten.

איש עם חייו משני עברי הזמן עמדנו שנינו צליינים אילמים הנשברים גאו בליל אימים אף לא ניצוץ בהינומת ענן ודעת אין אונים לא נעבור לא נפגש על גשר הברכה ורק ידך היתה כקרן אור מושטת לקראתי בחשכה

A man with his life on both sides of time, we stood, the two of us, mute pilgrims; the breakers swelled on a night of terrors, not even a spark in the veil of cloud; and knowing our powerlessness, we shall not cross, we will not meet upon the bridge of blessing, and only your hand was like a ray of light, reaching out to me in the dark.

הכל, הכל אשר אהבנו פעם חולף בתוך עיניך הלחות אל תסתכל בי כך כי אין שום טעם לזכור מה שקוראים הנשכחות

Everything, everything we once loved passes within your tearful eyes. Do not look at me like that, for there is no point in remembering what they call the forgotten.

הנשכחות שאי אפשר לשכוח האבדות שאין מהן מפלט הנשכחות שאי אפשר לשכוח האבדות שאין מהן מפלט.

The forgotten that cannot be forgotten, the losses from which there is no escape, the forgotten that cannot be forgotten, the losses from which there is no escape.